לפני כמה ימים פגשתי חבר טוב, איש שמאל, וכמנהג הימים הללו לא יכולנו שלא לשוחח על רפורמת המשפט של השר לוין. "אני לאחרונה הרבה מאוד בפייסבוק ובטוויטר, ואני שם לב שחלק ניכר מהאנרגיות השליליות כלפי מערכת המשפט מקורן בהתנתקות", שח לי החבר, ואני אכן אישרתי. "אבל למה?", שאל ידידי, "מה בעצם ציפיתם? שבג"ץ יעצור את ההתנתקות?".
ואכן, זו שאלה שנשמעת לא מעט לאחרונה. מה פשעו של בג"ץ? האם באמת היה זה מתפקידו לבלום את ההתנתקות? הרי דווקא מי שסבורים שבית המשפט העליון איננו רשאי לבקר את סבירות החלטות הממשלה ואת חקיקת הכנסת, אמורים לתמוך בפסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד התכנית.
ובכן, זה באמת לא היה מתפקידו. בית המשפט העליון לא היה אמור לבלום את תכנית ההתנתקות. על אף הפיתוי לייחל לפסיקה כזו, שאולי הייתה מצילה את ישראל מאחד האירועים הקשים והרעים בתולדותיה, זו שגיאה. עם כל האהבה הגדולה לשופט היקר אדמונד לוי ז"ל שביקש לבלום בפסק דינו את המהלך, חוות דעתו הייתה שגויה מכל הבחינות. את ההתנתקות צריך היה לעצור בממשלה ובכנסת, לא בבית המשפט העליון.
אז על מה הזעם? קודם כל על ההתגייסות. בספרה "העליונים" מתארת העיתונאית נעמי לויצקי את האופן שבו התגייס בית המשפט העליון על מנת לאפשר להתנתקות לעבור "חלק" ככל הניתן. עד כמה? עד כדי כך שנשיא העליון ברק לקח על עצמו את תפקיד "השופט התורן" בכל העתירות סביב התכנית, בכדי למנוע מצב שאולי שופט ייתן בטעות החלטה שתעכב את היישום. אפילו במקרים הבודדים שבהם התגלגלו עתירות לפתחם של שופטים אחרים, כדוגמת העתירה נגד פיטורי שרי האיחוד הלאומי מממשלת שרון שהתגלגלה אל השופט לוי, דאג ברק לוודא שהיא תידחה על הסף וההצבעה בממשלה לא תצטרך להידחות.
אך זה לא נעצר שם. שופטי בית המשפט העליון היו אלו אשר העניקו את המטריה המשפטית הרחבה והנדיבה לדורסנות שבה נהגו גורמי האכיפה נגד מתנגדי ההתנתקות. השנים שחלפו כבר הקהו את הזיכרונות, אך מי שנעצר באותם ימים לתקופות ארוכות (למרות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שכבר אז היה בתוקף), מי שנלקחו לחקירות שב"כ על אף שמעולם לא תכננו פעולות טרור, ומי שזכויותיהם נשללו מהם בחקירה ובמעצר, לא שוכחים. המערכת כולה התגייסה לשבירת ההתנגדות, וכל האמצעים היו כשרים לשם כך. ומי שהעניק לכל זה את ההכשר והגיבוי הוא בית המשפט העליון בנשיאותו של אהרן ברק. אותו בית משפט שרק עשור קודם לכן הכריז שמדינת ישראל נכנסת לעידן חדש של מהפכה חוקתית, עידן של הגנה על זכויות אדם ואזרח.
לא ציפינו שבית המשפט העליון יעצור את ההתנתקות. אפילו לא ציפינו שהוא יעצור את ראש הממשלה דאז אריאל שרון כשזה רמס כל סטנדרט בסיסי ביותר של הגינות ודמוקרטיות. אלו הם חלק מתפקידיה של הכנסת, וגם אם היא כשלה בהם, בית המשפט לא יוכל להחליף אותה. כן ציפינו להגינות, למוסריות, לעקביות ולהגנה על זכויות הפרט של מתנגדי ההתנתקות. ציפינו שבית המשפט יעמוד לצדו של החלש, זה שזכויותיו נרמסות בידי המערכת המגויסת כולה, ויהיה מגדלור של שמירה על חוק ועל צדק. התבדינו.
בית המשפט העליון התגלה, ולא בפעם הראשונה, כגוף פוליטי, כזה המסייע לממשלה כאשר היא מקדמת מדיניות שהיא לרוחו, ובולם אותה כאשר היא איננה לרוחו. וזו גם הסיבה שבגללה, מאז קיץ 2005, חודש אב ה'תשס"ה, אנחנו פשוט לא מאמינים לכם, שופטי בית המשפט העליון בדימוס, וממילא גם לא מתרגשים מזעקות השבר היוצאות מפיכם.
