רוני קובן הוא קודם כול מגיש מעולה. הוא יודע לזהות נקודות מעניינות, ללחוץ על כפתורי הרגש הנכונים, ולגרום לכל אורח בתוכנית שלו לדבר על הקריירה והערכים שלו, וגם לספר בגילוי לב על העולם האישי.
וחוץ מזה, הוא גם שמאלני.
רוב קצוות הקשת
יש אנשי תקשורת, מימין ומשמאל, שהופכים לתועמלנים של המחנה הפוליטי שלהם. קובן לכאורה לא נמצא במשבצת הזו. רוב האורחים שלו הם בכלל מתחום התרבות והאמנות, וגם כשהוא נפגש עם פוליטיקאים הוא אף פעם לא אומר במפורש את דעתו. הוא מזמין לתוכנית אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית ומדבר איתם על הכול. טוב, מרוב קצוות הקשת. אי שם לפני שנתיים הוא ראיין את בנט ותהה על השותף שלו דאז, אחד בשם בצלאל סמוטריץ' – איך אתה יכול לרוץ עם איש חשוך כזה; בנט הציע לו להיפגש עם סמוטריץ', וקובן פלט בבוז: "לא רוצה לדבר איתו!"
אבל כשמתחילים לחדד את השמיעה, אפשר לראות די בקלות שהעמדה האישית של קובן עולה מבחירת השאלות שלו, ולא פחות מכך מהניסוח שלהן. כשמגיעים אליו אנשי שמאל קובן מלטף ומחמיא על האומץ, כשמגיעים אנשי ימין היחס שונה לחלוטין.
אתעכב על שני ראיונות בולטים מהשנה האחרונה: דודי אמסלם ובועז ביסמוט. אמסלם היה אז ח"כ באופוזיציה, ביסמוט בדיוק סיים לעבוד בישראל היום והכחיש במרץ שפניו לפוליטיקה. בשני המקרים קובן הקדיש בערך חצי מהתוכנית כדי לנזוף באורחים שלו – באמסלם על היחס שלו למערכת המשפט וליריבים פוליטיים, ובביסמוט על כך שהוא עיתונאי לא אובייקטיבי. שניהם נתנו שם מופע שגרם לי לחבב אותם מאוד, אבל מה קרה למראיין הנחמד כל כך, שבדקות מסוימות איבד לחלוטין את עמדת המקשיב ועבר להתווכח עם שניהם בלהט? בשני המקרים, אגב, הוא העמיד פנים מופתעות כשהמרואיינים דיברו אליו בהכללה כאל "אתם בשמאל".
אני מהאו"ם, אומר רוני קובן. מבחינתו הוא פשוט שואל את השאלות הפשוטות והטבעיות. אבל בחירת שאלות היא אף פעם לא פשוטה וטבעית. כשאתה עוסק במערכת המשפט, האם תקשה על המרואיין על כך שהוא פוגע בכוחו של בית המשפט, או שתשאל למה הוא לא עושה מספיק כדי להגביל את האקטיביזם השיפוטי? האם תשאל דתי מה דעתו על ההדתה במערכת החינוך, או שתשאל חילוני איך מחזקים את הזהות היהודית והחיבור למקורות? האם תתקוף אנשי ימין על כך שאין להם פתרון לכיבוש, או שתדחק באנשי שמאל לדבר יותר על זכותנו ההיסטורית והמוסרית על הארץ?
בחירת השאלות הטבעית שלך משדרת לצופים מה הנחת המוצא המתבקשת, האובייקטיבית. למשל, כשקובן שואל את רשף לוי אם הוא לא מפחד מהממשלה החדשה, לא משנה מה רשף לוי יענה (הוא אמר שלא), הצופים כבר למדו שהממשלה החדשה היא דבר מפחיד וסותם פיות.
מכיר הרבה מאוכזבים
שאלה נוספת, שיכולה להיות אבן בוחן לא רעה: האם כשאתה מבקר פוליטיקאי אתה מבקר אותו על דעותיו, או על העובדה שהוא לא מספיק יעיל בהגשמת החזון שלו? "ארץ נהדרת", למשל, גם בפעמים שהיא בוחרת להציג סאטירה על שני הצדדים, בדרך כלל תציג את הימין כפשיסטי, גזעני וכוחני, ואת השמאל כבלתי יעיל, מסוכסך בתוך עצמו ומתעסק בשטויות במקום לשכנע את העם להצביע לו.
ובהקשר הזה, ראויה לציון ההערה של רוני קובן בראיון עם זהבה גלאון ששודר לפני כשבוע (והיה מעניין מאוד, כרגיל). הוא ניהל איתה שיחה ארוכה על הקמפיין של מרצ בבחירות האחרונות, ואיך אפשר היה לשפר אותו, וכשגלאון סיפרה שהיא לא פוגשת מאוכזבים מההתנהלות של מפלגתה קובן קטע אותה: "אני חייב להגיד לך, אני מסתכל בסביבה שלי ויש המון אנשים שנורא כועסים".
זה מרתק, כי זו הייתה הערה מאוד טבעית. קובן בסך הכול מספר לגלאון מה הקולות שהוא פוגש במרחב האובייקטיבי שלו. מה יותר הגיוני מאשר לשקף לפוליטיקאי את הרוח שעולה מהשטח. ובכל זאת, אשמח אם מישהו ימצא לי מקום שבו קובן אמר לאיש ליכוד שהוא פוגש רבים שהצביעו למפלגה שלו והיום הם מאוכזבים, שלא לדבר על אנשי הציונות הדתית או ש"ס. הוא לא רואה אותם בסביבה שלו. את חלקם הוא גם לא רוצה לפגוש.
אין בעיה שמגיש טלוויזיה כזה או אחר (או רוב מוחלט) הוא איש שמאל, זה אפילו לא נורא כשהעמדה שלו מוצאת את דרכה לשאלות. אבל כשהוא מספר לעצמו ולצופים שלו שהוא אובייקטיבי, אנחנו מקבלים נקודת מבט צרה מאוד, שמובילה לבחירת שאלות שחוזרות על עצמן – וממילא פוגמת גם במוצר שהוא מגיש לצופים.
