השופט בדימוס אהרן ברק חרך בסוף השבוע את מסכי שלושת ערוצי הטלוויזיה של השמאל במסע ראיונות שנהוג לראות רק אצל ראש ממשלה מכהן בזמן מערכת בחירות, או זמר צמרת החשוד ביחסים לא ראויים עם קטינות.
השורה התחתונה, כמו גם האמצעית והראשונה של הקמפיין הברקי, היתה זהה באורח פלא לסיסמת הקמפיין שמנהל המחנה שהפסיד בבחירות מרגע היוודע התוצאות. אתם מכירים את הסיסמה הזאת כי קמפיין השמאל צובע את כל הכותרות, הטורים והמשדרים של ערוצי התקשורת של השמאל, שהם ערוצי התקשורת הכמעט יחידים בישראל, מזה כמה וכמה שנים, במערכת הבחירות הבלתי נגמרת בה אנו חיים, הסיסמה היא, בשתי מילים, "קץ הדמוקרטיה".
קשה למצוא מהלך, רעיון או הצעת חוק זניחה של ממשלות הימין ואפילו המרכז בשני העשורים האחרונים, שלא זכו להכתרתם כמבשרי "קץ הדמוקרטיה" המדובר. מחוק היועמ"שים עד חוק איכוני השב"כ בתקופת הקורונה, ומחוק ההסדרה עד חוק הלאום, וכמובן שכל שינוי מינורי בשיטת בחירת השופטים שניתנה לנו מסיני, היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה.
הזיהוי של מחנה השמאל את עצמו עם "הדמוקרטיה" ואת הימין, בהתאמה, עם אויביה, איננו חדש. הרי עוד בן גוריון קרא לבגין "היטלריסט" ואיים שעלייתו לשלטון תביא את קץ הדמוקרטיה, ולז'בוטינסקי המנוח קראו בשמאל "פשיסט", רק כי היטלר טרם עלה לשלטון והמונח "היטלריסט" טרם הומצא. אבל נדמה שבשנים האחרונות האינפלציה בשימוש ב"קץ הדמוקרטיה" מאפילה על זו של מחירי הדיור, וכעת היא מצרך חובה בכל הפגנת שמאל אפילו יותר מדגל אש"ף, ובכל מאמר דעה ב"הארץ", אפילו יותר מאזכור אגבי לסדרת טראש מנטפליקס.
את הטעם לטנטרום הילדותי הזה של השמאל הישראלי (אל "קץ הדמוקרטיה" נלווים לעתים גם "סתימת פיות", "מרי אזרחי", "מלחמת אזרחים" ושאר פנטזיות), יש לחפש לא בפוליטיקה של המגזר הזה אלא בפסיכולוגיה שלו.
השמאל לא מוכן לשחרר שליטה משום שהוא באמת ובתמים מזהה את עצמו – את מוסדותיו, שלוחותיו והאנשים שדומים לו – עם המדינה.
בשנים האחרונות נעשה ניסיון, בעיקר בשיח הימני, להחליף את המונחים "שמאלני" ו"ימני" בתרגום האמריקני שלהם – "ליברלי" ו"שמרני". אבל אם יש ציבור שמרני בצורה קיצונית בחברה הישראלית, זה הציבור השמאלני. הוא גדל במדינה בה כל סניפי ההשפעה החשובים – הממשלה, הצבא, התקשורת, המשק האקדמיה ובתי המשפט מנוהלים בסופו של דבר, בעיקר על ידי אנשיו. כל חריגה קלה מהתסריט הזה, למשל מציאות בה הוא שולט רק ברוב המדינה ולא בכל המדינה, נחווית אצלו כחורבן, אסון וקץ הדמוקרטיה.
"מפלגה חשוכה לא תיקבע לאיזה תכנים הילדים שלנו יחשפו", נאם הסופר אשכול נבו באחת מהפגנות השמאל. אין לי ספק שנבו מבין את המושג "יחסיות", ובחדר סגור תחת לחץ מתון יודה בעובדה שבעיני החרדים, המפלגה שלו והדעות שלו הן ה"חשוכות", אבל ההתניה לפיה רק חילוני שמאלני אשכנזי יכול לכהן בתפקיד, כל תפקיד, חזקה ממנו.
אין סיפור שמדגים את הקיבעון הזה של השמאל הישראלי יותר מההרפתקה הקצרה של העיתונאי אראל סג"ל בגל"צ. לפני כמה שנים חשב מי שחשב שאחרי כך וכך שנות שלטון ימין ותחת מפקד גל"צ ימני, אפשר אולי לתת גם שעת שידור אחת בודדה למגיש ימני. סג"ל הוא מוותיקי מגישי הרדיו בישראל ואחד האהובים שבהם. יש לו ניסיון עיתונאי רב שנים, למה שבין רינו, רזי, אילנה וחבריה לא תהיה שעה אחת, רק אחת, לסג"ל?
אוהו, השמים נפלו. כוכבי התחנה תקפו, ועד עובדים מסתורי שלא התבטא מעולם לפני או אחרי האירוע, התגייס לטובת טרפוד המהלך, "רוח פרצים מאיימת להחריב את הבית" קוננה כתבת הפלילים של התחנה, וסג"ל עזב את השידור שם. ביחס לאדמות ארץ ישראל המחנה הזה די נדיב. ביחס לנכסי הנדל"ן שלו בציבוריות הישראלית? אף שעל! מהועדה למינוי שופטים ועד ערוצי השידור ה"ממלכתיים", ומראשות "יד ושם" עד משרה קונסולרית בברזיל, ומאז ועד עולם – לא "משלנו" – לא דמוקרטי.
