"נשרט לאבו־מאזן המוח", אמר חוסיין א־שייח', מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, בהקלטה שפרסמה בשבוע שעבר סוכנות הידיעות שהאב. "אני אומר לכם שאבו־מאזן שותף לאנרכיה שקיימת, ויש לו אינטרס שהיא תימשך".
דבריו של א־שייח' לא נאמרו בחלל ריק. לאבו־מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית, מלאו לאחרונה 87 סתווים. הוא אומנם שורד בינתיים, אך הטבע עושה את שלו, וירידתו מהבמה תתרחש כנראה במהלך כהונתה של הממשלה הנכנסת. במערכת הביטחון, במכוני המחקר ובקבינטים של הממשלות הקודמות, נערכו עשרות דיונים והוצגו תרחישים שונים בנוגע ל"יום שאחרי". התרחישים נעים מהשתלטות של אחד הגורמים בפת"ח באמצעות מיליציות, ועד להשתלטות חמאס. מדובר באירוע שעלול להיות הרסני מבחינת ישראל, אבל הוא יכול גם לשמש הזדמנות, אם מדינת ישראל תתכונן אליו כראוי ותחליט סוף סוף מה היא רוצה שיקרה בשטחי יו"ש.
במידה מסוימת אפשר לומר שהעידן שאחרי אבו־מאזן כבר החל. התסיסה ברחוב הפלסטיני גברה מאוד בחודשים האחרונים. פעילותם של אנשי "גוב האריות" בשכם ושל ניצי פת"ח והחמושים בג'נין, מבהירה שהרחוב כבר אינו חושש ממנגנוני הביטחון, שלכל היותר משמשים מחסה זמני למחבלי גוב האריות, כדי שצה"ל לא יתנקש בחייהם. מסקרי דעת קהל עולה שהרוב המכריע של הציבור הפלסטיני תומך במעשי "גוב האריות".
על הקווים מתחממים ג'יבריל רג'וב, תאופיק טיראווי, חוסיין א־שייח' שהוזכר לעיל, מרואן ברגותי מתאו בכלא הישראלי, ומוחמד דחלאן ממקום מושבו באבו־דאבי. בתקווה לכבוש את המנהיגות, כל אחד מהם מארגן לעצמו מיליציות משלו, שיפעלו ביום פקודה בניסיון להשתלט על הרשות. במסגרת הכאוס שייווצר, אלפי כלי הנשק שבידי מנגנוני הביטחון ובידי שאר החמושים יופנו כלפי פנים, אבל במסגרת הפגנת הנחישות והנאמנות הם עלולים להיות מופנים גם כלפי חיילי צה"ל והמתיישבים.
כשעמדה על הפרק תוכנית המאה של טראמפ, להחלת ריבונות חלקית מאוד, התבטא סאיב עריקאת: "נפרק את הרשות, ונתניהו יטאטא את רחובות רמאללה ושכם". באמירה הזו, שהושמעה כמה חודשים לפני מותו, ידע עריקאת שהוא נוגע בעצב רגיש של החברה הישראלית. רוב הישראלים אינם מעוניינים לנהל את חיי הפלסטינים, ובעיקר הם חוששים מאוד ממתן זכות הצבעה ל־2.5 מיליון תושבי יו"ש.
גם אני מתנגד לפתרון "המדינה האחת" שאליו דוחפים היום חלק מערביי יו"ש וישראל (ולצערי גם חלק קטן מהימין). בעיניי הוא עלול להוביל לביטול המדינה היהודית. בראש המתריעים נגד המגמה הזו מתייצב היום רב־אלוף במיל' ח"כ גדי איזנקוט, אבל הוא דוחף להקמת מדינה פלסטינית.
החשש שלי אינו מהעלות הכלכלית של סיפוח רמאללה ושכם (תקציב הרשות היום עומד על כ־20 מיליארד שקלים, כמחציתם מופנה למנגנוני הביטחון, לתשלום למשפחות מחבלים ולצרכים לא אזרחיים נוספים). החשש הוא מהגדלת חלקו של המיעוט הערבי במדינת ישראל ל־45% ויותר. הדבר יביא בהכרח לביטול מאפייניה היהודיים של מדינת ישראל, כולל חוק השבות, ויהפוך אותה למדינת כל אזרחיה או למדינה דו־לאומית.
במהלך השנים, רבים באיחוד האירופי ובמחנה הפרוגרסיבי בארה"ב יצרו השוואה מרושעת בין אחיזתנו ביו"ש למדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה. זו השוואה שקרית כמובן, שהרי אנחנו לא מנהלים את חייהם של תושבי יו"ש. אבל עלינו להיזהר ממציאות שבה ההבדלים הגדולים ברמת החיים בין האוכלוסיות ייצרו תחושת קיפוח ויזינו טיעונים של אפליה.
החלופה האחרת היא המשך ההסתמכות על הסכמי אוסלו, שנחתמו עם "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף), השואף לשחרור כל שטחי "פלסטין". החלופה הזו מבוססת על תרגיל הונאה בינלאומי, כאשר רוב העולם ורבים בהנהגה הישראלית קנו את השקר שלפיו הפלסטינים ויתרו כביכול על עכו ועל יפו. אבו־מאזן, שהחליף את ערפאת, נמנע אומנם ממאבק מזוין לאחר שהבין שהטרור רק פוגע בעם הפלסטיני, אבל סירב בעקשנות להכיר בישראל כמדינה יהודית, ולמעשה אף פעם לא ויתר על צפת, עיר הולדתו.
החלופה הזו החזיקה מעמד זמן רב עקב התמיכה של מערכת הביטחון הישראלית במנגנוני הביטחון הפלסטיניים. אבל הרשות המאיסה את עצמה על החברה הפלסטינית, בגלל השחיתות העצומה של ראשיה. ועם לכתו של אבו־מאזן, תתפוגג גם הלגיטימציה של הרשות במתכונתה הנוכחית.
החלופה השלישית היא השתלטות על יו"ש בידי הארגון הרצחני חמאס, שהג'יהאד האסלאמי נושף בעורפו. חמאס לא ויתר על שחרור הארץ כולה מידי "הכופרים", ועל פי כל הסקרים, התמיכה בו גדולה בהרבה מהתמיכה בפת"ח.
בתוך המפה הבוערת הזו, מדינת ישראל חייבת להכריע מה היא מעוניינת שיקרה בשטח. האם היא רוצה בהמשך קיומה של רשות פלסטינית שתנהל את חייהם של ערביי יו"ש? אם כן, האם היא מעוניינת לכוון את השלטון ברשות? או שאולי ישראל מעדיפה לפרק את הרשות?
אני סבור שאסור לישראל לחזור ו"לטאטא את רחובות רמאללה ושכם", ועלינו לשאוף להמשך הניהול האזרחי של הערים הפלסטיניות בידי רשות מנהלית. זאת בתנאי מרכזי אחד: פירוק מוחלט של מנגנוני הביטחון, וניהול מערכה גדולה לניקוי ג'נין, רמאללה וחברון מכלי נשק. במרחבי יהודה ושומרון צריך להיות אך ורק נשק אחד, זה שבידי צה"ל. יש להשאיר בידי הרשות הפלסטינית משטרה כחולה בלבד. בנוסף, מדינת ישראל תשמור על הפרדה וחיץ מוחלטים בין עזה ליו"ש.
אחרי שזה יקרה, יוכלו להתנהל ביו"ש בחירות חדשות. סביר להניח שחמאס ינצח בהן, אבל זה לא יהיה חמאס חמוש כמו בעזה. בל נטעה: איסוף כלי הנשק יהיה האתגר הגדול של ישראל, אבל זו פעולה הכרחית ותצריך פעילות שיטתית ואינטנסיבית של צה"ל.
אין לי אשליות: ניסיונות הפיגועים יימשכו בעתיד הנראה לעין, וצה"ל והשב"כ יידרשו לפעול ביתר שאת. אבל תוסר עננת האשליה של מו"מ להקמת מדינה פלסטינית, שכן עם חמאס אפשר יהיה לשוחח רק על ניהול החיים המוניציפליים.
העיתוי והביצוע של המהלכים הללו דורשים מיומנות וחוכמה מדינית, וזה האתגר המדיני החשוב ביותר של הממשלה החדשה. יידרש תהליך של צבירת לגיטימציה בישראל, ולא פחות מכך לגיטימציה בינלאומית; תומכי BDS והפרוגרסיבים החפצים בפירוקה של מדינת ישראל לעולם לא יתמכו, אבל מהלך מדיני מתואם יכול להביא לתמיכת ארה"ב ומדינות רבות באירופה, תוך הצבעה על כך שישראל לא תוכל בשום אופן לאפשר קיום של מדינה חמאסית נוספת.
זאת ועוד: מכיוון שתוקפם של הסכמי אוסלו פג למעשה במאי 1999, יש צורך לעדכן את השטחים שבשליטה מנהלית של הרש"פ, ולבטל את השמורות שניתנו בשל הצורך לתת לפלסטינים אחוזים נוספים בעקבות הסכמי וואי. בעיקר יש לחתור ליצירת רוב יהודי בשטחי יו"ש באמצעות תנופת בנייה בשטחי C, ולהוביל פעולה בינלאומית נרחבת לקראת החלת ריבונות לגיטימית של ישראל.
