סיפר זקן־הסופרים העבריים אז"ר: "בימיו האחרונים עלי אדמות, אמר לי א"ד גורדון: "אני יודע שימי ספורים, ואני אומר בדרך צוואת שכיב מרע: השתדל בכל כוחך שיוציאו את התלמוד בניקוד. הקושי שיש בלימוד הספר הזה בלי ניקוד מרחיק את הצעירים, ויהודי שאין לו הבנה בתלמוד – תהיה אפילו הבנה שטחית – הריהו יהודי חסר".
את המאבק על המח"ר (מורשת, חברה ורוח) ועל רפורמת הבגרויות צריך לכוון לא אל עבר הרפורמה – לא היא הבעיה. לא דרכי ההיבחנות הם הבעיה. דלות הרוח היא הבעיה. על דלות הרוח מוכרחים לכוון את מאבקנו. זה כבר כמה עשורים שאנו בבעיה קשה מאוד במקצועות המח"ר – על אף היותם מחויבי בחינת בגרות. לא שינוי הבחינה הוא הבעיה שלנו.
אפתח בשאלה רטורית – מה היו אומרים ביאליק, אחד העם, ברדיצ'בסקי, גורדון וברנר לו היו נכנסים היום בשערי בתי הספר והאוניברסיטאות שלנו? [אני בכוונה לא מדבר בכלל מנקודת מבט דתית או מנקודת מבט של לימוד התנ"ך בחברה הישראלית, אלא מנקודת מבט של השכלה חילונית מובהקת.] מה הם היו אומרים לו היו נוחתים כאן היום?
על ביאליק, על אחד העם, על גורדון ובדיצ'בסקי היה מקובל דבר אחד – לימוד תורה בעם היהודי הוא לא איזושהי תכונה קונטיגנטית. זהו חותם הזהב של העם היהודי. העם היהודי זה העם היחיד שיש לו חג ובו רוקדים עם ספר. העם היהודי הוא העם היחיד שמאמין שתורה איננה לימוד דתי לדתיים, אלא שתורה פירושה התדבקות רוחנית-תודעתית בהכרת הווית העולם – בערכי היסוד של הנצח. התכונה הפלאית של העם היהודי הייתה במשך אלפי שנים שהוא למד תורה מבלי לשאול למה. הוא למד תורה ללא כל מטרה. אנשים לא למדו תורה כדי להיות עשירים, כי מעולם אף אחד לא היה עשיר. אנשים לא למדו תורה כדי להיות רבנים, שהרי משרות רבניות היו מועטות מאֹד. אנשים למדו תורה כי מהות החיים היהודית היא לימוד. זו הייתה התפיסה של לימוד התורה.
במשך אלפי שנים התודעה הייתה שלימוד תורה פירושו – להיות שותף בשכלולו של העולם, כפשוטו! כיום, התהפכה הקערה על פיה, והתרבות הזו של לימוד התורה – לשם עצם לימוד התורה, היא תרבות נרדפת, היא תרבות מבוזה. היחס אליה זה יחס תמידי של ביזוי וגנאי. המילה פרזיט תמיד מופיעה בהקשר הזה. (הביטוי הזה של "פרזיטים" כמעט ולא מופיע ביחס למיעוטים אחרים. הוא מופיע רק ביחס ללומדי תורה. עכשיו תחשבו מה זה פרזיט, ותחשבו מהו היחס ללומדי התורה.)
ושוב, אני לא מדבר כרגע על חשיבות של תורה בעיני האדם הדתי שומר תורה ומצוות, אלא בעיני ראשוני המשכילים מבשרי הציונות וראשוני העולים בעליות השנייה והשלישית. כאמור, אחת התכונות שתודעת לימוד התורה הנחילה לעם היהודי הייתה הלימוד לשם לימוד. קחו את כל הנובליסטים היהודיים. פרויד, אומן, שכטמן וכל שאר הנוביליסטים היהודיים מעולם לא ראו בכסף או בכל מטרה חיצונית אחרת את המנוע ללימודם. אלא הלימוד לשם הלימוד, הרחבת הדעת והרוח ושכלול העולם כל אלו עמדו לנגד עיניהם במשך הימים והלילות והשנים ששיקעו עצמם במעבדות ובספריות. זהו הסוד של היצירה האמיתית. אצל חלוצי ההשכלה והציונות, המורשת של 'עם הספר' הייתה טבועה ומושרשת בהם יותר מאשר בכל עם אחר. גם כשהם עזבו את התורה ועזבו את הדת ואת בתי המדרש – הלימוד לשם לימוד המשיך להוות חלק בלתי נפרד מהם ומעורק החיים שלהם. כשהם הלכו ללמוד הם למדו לשם עצם הלימוד ולא לכל צורך אחר מעבר לזה. לכן יהודים רבים כל כך הגיעו להישגים כאלה. הם אומנם עזבו את העולם של בית המדרש, אבל הם נכנסו למעבדה עם אותה מנטליות נפשית – של צימאון לימוד לשם הלימוד והרחבת הדעת כשלעצמה. פעם הוא למד תורה לשמה ועכשיו הוא לומד מדע לשמו, לכן הוא זכה בפרס נובל.
בחזרה אל ביאליק, אחד העם וגורדון, על מה הם חלמו?
הם חלמו על מדינת תורה בלי דת. הם רצו לקחת את התורה, ללמוד אותה ולהנחיל אותה ואת ערכי הנצח שלה לדורות הבאים, אך ביקשו להפריד בין ערכי היסוד הנצחיים לבין כל מיני תופעות שהם ראו בהן כתופעות היסטוריות או תופעות דתיות שאפשר בלעדיהן. אבל אם ביאליק או אחד העם היו קמים לתחיה היום והיו שומעים מהי מידת הידע שיש לתלמיד ישראלי בתלמוד, הם היו חוזרים לקברם. אבל הטרגדיה הרבה יותר גדולה מדלות הרוח התלמודית.
לפני כמה שבועות הזמין אותי פרופ' מכובד באחת האוניברסיטאות לתת הרצאה על מדינה יהודית ודמוקרטית, וכרגיל מה שמצפים מאדם כמוני – ד"ר למשפטים ודתי – שבא להרצות בתחום הזה, זה לדבר על המתח ועל פתרון המתח בין היהודית לדמוקרטית. ואני החלטתי שאני לא רוצה להיכנס לזווית הזאת, זה מורכב מכדי להעביר את זה בהרצאה אחת. אמרתי להם, רבותיי בואו נדבר על מדינה יהודית. תגדירו לי אתם מה זו מדינה יהודית. איך אתם רואים את המדינה היהודית, לפני הדמוקרטית. אני מבין מה זו מדינה שיש בה יהודים. אבל תגדירו לי מה זו מדינה יהודית? ואני מתחיל לדבר, על התנועה הציונית ועל הזרמים השונים שלה. ועל תנועת ההשכלה ועל הזרמים השונים שבה, ביחס לתפיסתם את היהדות. ברדיצ'בסקי מצד אחד, ברנר מצד שני. אחד העם, ביאליק. הספרות הבסיסית ביותר שיש, שאני חשבתי שלפחות את זה הם יודעים. אבל התבדתי! סטודנטים מצטיינים למשפטים לא הכירו אפילו את השמות! לא הכירו את השם ברדיצ'בסקי! לא הכירו מי זה ברנר! לא ידעו מי זה א.ד גורדון. כלום! אין יותר כלום. הפכנו למדינה שממקסמת רווחים, ומגינה על עצמה. אבל לשם מה?
תבדקו באוניברסיטאות, לצד כל מה שאתם רואים בהישגי ההייטק, במדעי הרוח אנחנו נכנסים למצב של חורבן. מלימודי התלמוד לא נשאר שום דבר. מלימודי מדעי היהדות לא נשאר שום דבר. הפכו את לימודי הרוח לגנאי. בחלק מהאוניברסיטאות הפכו את לימודי התלמוד לארכיאולוגיה מיושנת והכניסו את החוג לתלמוד כחלק ממה שמכונה לימודי ארץ ישראל – גודל האבסורד.
נוצר מצב שאנחנו מחקנו לחלוטין, אם תרצו בשפה היונגאונית, את התת מודע הקולקטיבי שלנו. מחקנו את כל המשקל התרבותי שלנו. לאן מכוונים את התלמידים המוכשרים בתיכון? לחמש יחידות במתמטיקה, מחשבים ופיזיקה והם בטוחים שבשל כך הם פטורים מכל דבר אחר שבעולם. למה שהוא ילמד ספרות? מדוע שיבזבז את הזמן על לימודי ההיסטוריה בהרחבה של 5 יחידות לימוד?
אגלה לכם סוד, כמנהל תיכון ממלכתי לשעבר – לא רק התלמידים מתקשים לקרוא ולהבין עגנון, גם רבים מהמורים כבר לא יודעים לקרוא עגנון, ובספרי הלימוד מנגישים כיום את עגנון עם פירוש מתחת לטקסט. שהרי עגנון ספוג מתורת המדרשים, והסימבוליקה של התלמוד. שפה שלצערנו כבר אינה מובנת להם. אז יש למטה פירוש, את עגנון קוראים עם פירוש. את שייקספיר קוראים בלי פירוש, ואת עגנון כן. כי לתרבות המערב, אנחנו איכשהו מחוברים. אבל לעגנון? רק עם ביאורים למטה.
אנחנו מחנכים היום אנשים דלי־רוח. ואני אומר, שדלות הרוח הזו היא משום שהרגנו במו ידינו את מה שנקרא, במושג הרחב בעם ישראל לדורותיו – לימוד תורה לשמה. והתוצאה לא תאחר לבוא. זה בהכרח ייתן את תוצאותיו. התוצאות הללו הן תוצאות שרואים אותן רק לאחר זמן והנה היום עבר כבר הזמן – התוצאות נראות בבירור. יש לדעת כי במישור הקיומי, הפיזי שלנו, היי טק לא יעשה לנו את מה שאנחנו צריכים כחברה וכלאום כדי לשרוד. הוא יעזור לנו, אבל הוא לא שורש קיומנו. אנחנו נכנסים היום לדורות חדשים ולצדם בעיות חדשות. אנחנו לא לוחמים יותר במדינות, אנחנו לוחמים בכל מיני ארגונים שיכולים להביא עלינו משברים רוחניים נוראים שידרשו מאיתנו כוח סבל שאין לשער, שידרשו מאיתנו הקרבה עצומה כדי להישאר כאן. אבל אף אחד לא יישאר כאן אם תהיה שעת משבר קשה חלילה ומה שיחזיק אותנו פה זה היי טק והמדע המעשי שמטרתו היא להעשיר ולמקסם את הרווחים. וכולנו יודעים שיכולה להיות שעת משבר כזו. זה לא דבר תיאורטי. אם הערכים שישלטו בחברה הישראלית יהיו אך ורק כלכלת מיקסום הרווח, אנחנו אבודים. לא פחות. זה מביא לאובדן כפשוטו. ואם החברה הישראלית לא תתעשת ותתעורר, ותחזור ללימוד התורה במונחים שלה – הישראליים-חילוניים של ימי ערש הציונות כפי שרצו ללמד אותה אחד העם וביאליק וכפי שרצה עגנון, נאבד חלילה כליל את זכות קיומנו פה כעם הספר – כאור לגויים.
לימודי המח"ר הם בנפשנו. לא רפורמת הבגרויות היא העניין – דלות הרוח היא העניין. על דלות הרוח לא נוכל להתפשר.
