כולנו מכירים את הביטוי "החיפזון מן השטן", אך בכל הנוגע למו"מ הקואליציוני המתמשך של הממשלה המיועדת, נראה לי שהניסוח המדויק צריך להיות "החיפזון מן העצלן". למעלה מחודש מהכרעת הבוחר ועדיין אין ממשלה. נכון, זה מעצבן, זה מעייף, זה מציק, אבל נמאס לי כבר לשמוע מכל איש ימין שני את הייאוש הטוטאלי ואת מנטרת "הרסו לנו את חדוות הניצחון" שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב.
האמת, זו קצת חזירות, לו הייתה לי מכונת זמן הייתי מחזיר את כולנו חודשיים אחורה לימים האלה שישבנו על הספה בתחתונים וראינו איך בכל סקרי המנדטים מתקשה הגוש שלנו להשיג את ה-61 ואיך ראש הממשלה לפיד מסרב בכל שלב לפסול ישיבה משותפת עם עופר כסיף, אחמד טיבי ואיימן עודה לו כי זה יביא לו את ה-61. והנה חודש וחצי אחרי הבחירות, וכמעט שנתיים אחרי שהימין גורש מהשלטון עם בעיטה קטנה בישבן לעולם שכולו אופוזיציה, אנשי הימין מסתובבים פה עם פרצוף חמוץ כאילו לא הביאו הישג דרמטי שלא הצליחו להביא בארבע מערכות בחירות קודמות.
יודעים אילו ממשלות קמות מהר? ממשלות שכל השותפות בהן יודעות שאין הרבה מה להשיג בהן. כי מה יותר קל מלהקים ממשלה שלא תשנה כלום? מנצחים בחירות, לוקחים יומיים לחגיגות, מחלקים קצת תפקידים, מנסחים הסכמים רזים, ויאללה ללשכה ולכיבודים. רוצים דוגמה? רק לפני רגע נפרדנו מממשלת השינוי המושמצת כל כך על ידי אותו מחנה שניצח את הבחירות. את ממשלת השינוי היה פשוט מאוד להקים, ואם לא "שומר חומות" שנתקע באמצע, היא הייתה יכולה לקום הרבה קודם. והסיבה פשוטה: זו הייתה ממשלה כל כך לא הומוגנית, שכמעט כל הצדדים בה ידעו שהם לא יכולים באמת לדרוש כלום, כי זה עלול לסנדל את עצם הקמתה. היחידים שדרשו ובאמת קיבלו שם משהו, אלו הערבים, ששני הצדדים, גם מימין וגם משמאל, היו אסירי תודה בפניהם על עצם המחשבה לחבור לקואליציה.
דמיינו את מרב מיכאלי מתעקשת על תחבורה ציבורית בשבת בשלב המו"מ. כל השמאל כולל החילוני ביותר היו שוחטים אותה, מטאפורית כמובן (יש מצב שגם לא מטאפורית). עצם הסיכוי שמרב מיכאלי תסנדל את התמונה של ביבי מסולק מלשכת ראש הממשלה היה מציב אל מול ביתה ערימות של מחללי שבת שהיו קוראים לה לשים את האגו בצד ולוותר בנושא למען המטרה הגדולה.
אני לא יודע אם הממשלה המסתמנת תחזיק הרבה זמן, ישראל היא מדינה עם ארבעה התקפי לב בחודש, כל יום יכול לקרות משהו שירעיד פה ממשלה ולהתנבא בנושא יהיה לא חכם, אבל אם אם יש מאיפה לשאוב אופטימיות לגבי שרידותה של הממשלה העתידית, זה דווקא מהמו"מ המפרך. נבחרי הימין מבינים שיש ביכולתה של ממשלת הימין לשנות דברים שבמשך שנים לא טופלו. אין יותר משה כחלון/איילת ובנט/ליבני/ברק/גנץ להאשים, יש גוש די הומוגני ונטול תירוצים שמבין שיש לו הרכב נטול פציעות שיכול לתת חמישייה אם רק ישחק נכון.
כל המעורבים מכל המפלגות מבינים שעם הזדמנות גדולה כמו תוצאות הבחירות הללו, מגיעה גם אחריות גדולה. כי אם ממשלה שכזאת לא תממש חלק ניכר מתקוות האנשים שיצאו בהמוניהם מהבית להצביע, יהיה לה קשה מאוד לשכנע אותם לצאת שוב.
ולגבי חדוות הניצחון המדוברת – דוגרי, מה ניצחון גדול יותר בעיניכם, ממשלה שהוקמה תוך שבוע וחצי, או ממשלה שתחזיק ארבע שנים כי כל המעורבים הגדירו בה מראש את גבולות הגזרה, היעדים, והרפורמות המשמעותיות? לי אישית, הניצחון השני עושה את זה יותר.
