בשבת שעברה הרציתי לקצינים ואנשי קבע מיחידה מסווגת בחיל המודיעין. בתום ההרצאה, כפי שקורה בדרך כלל, ניגשו אליי כמה מהמשתתפים – חלק כדי להחמיא, חלק כדי להעיר או להאיר על נקודה מסוימת, ועוד כהנה וכהנה.
בסוף התור עמד בחור אחד. שמתי לב שהוא ממתין בסבלנות עד שלא יהיה סביבי אף אחד, ורק אז ניגש ואמר לי: "שמע, אני חייב להגיד לך משהו. אני דור שלישי של קוראי 'הארץ' מושבעים, שמאלנים גאים וכל מה שמשתמע מכך. כשהבנתי שעומד להרצות לנו עיתונאי ממקור ראשון, האינסטינקט שלי היה להתנגד, לא להיכנס להרצאה. אז אני ממש שמח שהתגברתי על היצר הטבעי שלי ונכנסתי להרצאה. לא שיניתי את דעתי, וברורה לי גם מה דעתך בכל מיני נושאים, אבל בשעה ומשהו של ההרצאה לא הרגשתי שיש בינינו הבדלים – בטח לא הבדלים דרמטיים. ממש נהניתי, תודה".
- "לחשוב פחות על האיום של הסמארטפונים ויותר על אקלים דיגיטלי בריא"
- גם ילדים שנולדו עם טיקטוק ביד סובלים מבדידות ושעמום
- הורים תכירו: זה מה שטיקטוק רוצה מהילדים שלכם
הודיתי לו בחזרה, והמשכנו בדרכנו. במוצאי שבת טסתי לארה"ב לשתי הרצאות בכנס של המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית. בכנס השנתי מתאספים כמאתיים שליחי המחלקה מכל קצוות צפון אמריקה לכמה ימים של מפגש, חיבור, לימוד משותף, שיחות, הרצאות ועוד. יש לא מעט דתיים ודתיות בקרב שליחי ההוראה בתפוצות, אבל גם לא מעט חילונים. כמעט חצי־חצי, למעשה.
היה מאלף לראות כיצד כל המאתיים שליחים האלה, יחד עם סגל המחלקה, מתערבבים זה בזה במשך שלושה ימים ומדברים על הכול – משיחות נפש על גידול ילדים קטנים בארץ זרה וקשיי הבירוקרטיה היומיומית, ועד לשיחות עומק על משמעות החינוך הציוני בימינו. כל זה בלי להרים את הקול אפילו פעם אחת, בלי שאיש ישבור את הכלים, בלי דרמות ובלי צווחות שבר.
לי, כמי שלא מבלה את רוב זמנו עם אנשים שאינם שייכים למחנה החברתי־פוליטי שלו, זו הייתה חוויה מרוממת. בשנים האחרונות התרגלתי למפגשים עם אנשים בעלי דעות אחרות בעיקר ברשתות החברתיות, ושם כדי לבלוט וכדי שקולך יישמע עליך להיות בוטה, חד וארסי יותר. ככה מקבלים יותר לייקים וככה עושים יותר רעש. ככה בנוי האלגוריתם.
אבל ברגע שמזיזים לרגע אחד את המסך מהפנים, מתברר שהאלגוריתם החברתי בנוי הרבה יותר נכון ומדויק. כשמולנו עומד אדם של ממש – לא הדמות הווירטואלית שמייצגת אותו ברשת – אנחנו אוטומטית נעשים עדינים יותר. אנחנו מקשיבים יותר, ארסיים פחות.
זו לא הפעם הראשונה שנתקלתי בתובנה הזאת. אבל איכשהו, כנראה כי זה הרבה יותר קל – וצריך להודות, גם כי אנחנו די מכורים לשיתופים, ללייקים ולתגובות – בכל פעם מחדש קל לנו לצלול שוב לתוך מדמנת הרשתות ולהוסיף לה עוד קצת רפש משלנו. הרי אם לא נעשה את זה, מי ישים לב אלינו בכלל?
ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט פצח לאחרונה במסע תביעות נגד צייצנים שהוציאו לטענתו את דיבתו ואת דיבת משפחתו. האינסטינקט הראשוני שלי – כמי שתומך בחופש ביטוי מלא עד למקרים קיצוניים באמת והסתה מפורשת, לא רגע אחד לפני – היה להתנגד למהלך. אני עדיין חושב שבנט לא צריך לתבוע צייצנים שכוחם האמיתי ברשת מצומצם, או את מי שרק צייצו מחדש עובדות מכפישות. זה קל מדי, ויוצר תחושת רדיפה מיותרת. עזוב את אלה במנוחה.
אבל בעיקרון, הגיע הזמן. הגיעה העת שאנשים יתחילו לשקול מילים – ומשני צדדי הקשת. שאנשים יתחילו להפנים שהרשת אינה המערב הפרוע, שהם לא יכולים לטנף ולהשמיץ בלי הכרה ובלי להידרש להתייצב יום אחד מול גורמי האכיפה ולעמוד מאחורי דבריהם. ובמקרה שלא יצליחו לעשות זאת עליהם לשלם – והרבה. זו כנראה הדרך היחידה להנמיך איכשהו את להבות השנאה, המחלוקת והמדון שהרשתות האלה ממיטות עלינו.
כן, אני יודע שהמחלוקת בעם ישראל עתיקה, ושהתחילה בערך דקה וחצי אחרי שהוכרזנו כעם. וכן, אני יודע שכל הגמרא מלאה מחלוקות. אין שום בעיה, בואו נחלוק, נדון, נתקוטט ונריב. אבל אין דבר וחצי דבר בין המחלוקות הללו, שידענו בעבר כיצד לנהל אותן – לא תמיד, כמובן; הרי כולנו זוכרים את פילגש בגבעה ופילוג הממלכה – ובין הטירוף ההולך וצובר תאוצה מיום ליום ברשתות.
בימי הכנס בארה"ב הגעתי לבית ספר יהודי בניו־ג'רזי. היה מדהים לראות את ההערצה למדינת ישראל שזועקת שם מכל קיר, את האהבה שמורעפת משם על המקום הזה שאנחנו מתעקשים ללכלך עליו בכל עת שחלילה מי שבחרנו בו לא הצליח לתפוס את השלטון.
דיברתי עם כמה וכמה אנשים שם, והם לא מצליחים להבין מה קורה לנו, מדוע אנחנו לא מסוגלים להיות קצת יותר ביחד. זו לגמרי קלישאת "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ובכל זאת זו חוויה מומלצת לכל ישראלי שאוהב לקטר על המדינה הזו: סעו לחו"ל, דברו עם יהודים, שוחחו עם אנשים שמתווכים את המציאות המסובכת כאן לתפוצות. יש סיכוי טוב שתחזרו ארצה מרירים פחות, וכחנים פחות, מאושרים יותר על מה שבנינו כאן בעמל, דם, יזע ודמעות של כל הצדדים הפוליטיים הניציים.
"לבטל את העוול ההיסטורי": בחומש הכניסו ספר תורה וקראו להסדרת היישוב
הנראטיב הערבי ל"שומר החומות": הפורעים הם בכלל הקורבנות
ואם תוקף הדרכון שלכם פג או שסתם לא בא לכם לתרגל את האנגלית, אפשר גם סתם לוותר כמה דקות ביום על הסלולרי והמחשב ולקשור שיחה עם מישהו בעבודה או בשכונה שנראה הכי רחוק מכם בדעותיו הפוליטיות ובתפיסת המציאות הישראלית שלו. תתפלאו כמה זה יעשה לכם טוב. גם לנו.
