"ביוטופ" הוא ספר תל־אביבי. מאוד תל־אביבי. לא מפתיע במיוחד כשהסופרת היא סמל תל־אביבי מובהק כמו אורלי קסטל־בלום, שנולדה בעיר וכותבת ממנה. התיחום של רוב המתרחש בספר, סביב דירתו של הגיבור, הוא של כמה עשרות מטרים באזור שדרות שאול המלך ולונדון מיניסטור. כל מטר מרובע במתחם הקטן הזה נסרק, נבדק, מתואר ומאכלס את קורותיו של ז'וזף שימל, אדם שגדולתו מאחוריו ושפוטר מעבודתו כמרצה זוטר לצרפתית באוניברסיטת תל־אביב (אלא מה). הדבר היציב היחיד שיש לו בחייו הוא הדירה הקטנה במרכז המפויח של העיר, ורנו טווינגו אחת שרוב הזמן נמצאת בחניית הבניין, הישג נדל"ני מרשים לכשעצמו.
חייו של שימל עוברים עליו בעצלתיים נוגים, שמתוארים יפה בידי קסטל־בלום, והוא מנסה לשרוד את חייו באמצעות ליווי של משפחות צרפתיות בארץ הקודש, כשהוא משתמש בצרפתית המשובחת שלו. העלילה מקבלת דחיפה כששימל מקבל ירושה נאה ומפתיעה מסבתו המנוחה, ולפתע הוא הופך מאיש מרושש לאדם עשיר שיכול לעשות עם זמנו וממונו כמעט ככל שיחפוץ. והוא אכן עושה זאת, עד הסוף המר.
על אף שזהו כאמור ספר תל־אביבי מאוד – קצת מזכיר את הסגנון של ירמי פינקוס ובעיקר את ספרו האחרון, "החמדנים" – דווקא המתנחלים מקבלים בו מקום די מפתיע ומרכזי. הראשונים הם עובדי המשרד לקליטת עולים מצרפת שבו הוא מתחיל לעבוד. הם מכונים "אנשי בר־אילן" כי הבוסית הכירה אותם באוניברסיטה הזו, ו"כולם גרו עם משפחותיהם בשומרון ונסעו כל יום הלוך ושוב במשך שעות בפקקים של כביש 5 וכביש 20" (עמ' 69). קסטל־בלום מתייחסת למתנחלים הללו, מפיו של גיבורהּ כמובן, בתערובת של חשש והערצה, מבט סטריאוטיפי שמזכיר את היחס הפאסיב־אגרסיב ליהודים מצליחים מדי בארה"ב. סוג המתנחלים השני מגיע מאוחר יותר. מדובר במתנחל ממעלה־אדומים שנכנס לחייו באלימות מסוגים שונים, ובסופו של דבר מוריד אותו ביגון שאולה.
אין שום קשר בין שני סוגי המתנחלים האלה, וגם אין שום סיבה עלילתית למקם את מקום מגוריהם מעבר לקו הירוק. אבל דווקא בשל כך, ברור שהבחירה של קסטל־בלום להכניס לספר התל־אביבי הזה כמה דמויות שונות ממגוון החיים היהודיים ביו"ש אינה מקרית ונעשית בכוונת מכוון. זוהי כנראה ההזדמנות שלה להביע את התרעומת של השמאל התל־אביבי שהיא מייצגת באופן טבעי, על תקיעת היתד של המתנחלים בחברה הישראלית.
גיבור הספר – שדומה ביוגרפית לסופרת בלא מעט מובנים, כולל השליטה בצרפתית וכמובן מקום המגורים – מכריז כמה פעמים שלא היה בשטחים ואינו מתכוון להציג בהם את כף רגלו. אי אפשר שלא לראות בטקסט הזה קריאת מצוקה של אנשים מסוגה של הסופרת, שהיו מאוד רוצים להשאיר את העיר הליברלית שלהם נקייה מאותם מתנחלים, להגן על אותה שמורת טבע אנינה, טובלת בתרבות גבוהה ומפנה את גבה לישראליות החדשה שמתפתחת מעבר לגבולות לונדון מיניסטור, ולרוע המזל נאלצים להתמודד איתה פנים אל מול פנים.
זהו ספר פוליטי ועכשווי מאוד, שכתוב היטב ומעניק חלון הצצה לאליטה ישנה וגוועת, שמנסה לאחוז בשארית ימי גדולתה ועל הדרך לעלוב ולעקוץ – באופן אינטליגנטי ורהוט כמובן – בכל השאר. והעובדה שהספר הזה יוצא לאור ממש במקביל לתוצאות הבחירות האחרונות היא כמעט טוויסט ספרותי.
