אלגוריתם בינה מלאכותית שהיה מתבקש להצמיד תמונות אילוסטרציה לכותרות מאמרי המערכת בעיתונים השבוע, היה כנראה בוחר מתמונות מסין 1949, איראן 1979, רוסיה 1999 וטורקיה 2003. החֵמה השפוכה בטקסטים הייתה גורמת לו לתייג את נתניהו לצד מאו, חומייני, פוטין וארדואן. הבוקה והמבולקה, שלא לומר טנטרום שלם שיצא משליטה, התלקחו בגין ארבע רפורמות חיוורות הסובלות מרווקות מאוחרת מאוד: עילת הסבירות, פסקת ההתגברות, מינוי יועמ"שים ובחירת שופטים. הפתקים הראשונים שביקשו אותן, ננעצו בין אבני הכותל לפני ארבעים שנה.
הסבירות למשל. בשנות ה־80, כשאהרן ברק המציא את העילה הזו בפסק הדין "דפי זהב", בר הפלוגתא החריף ביותר שלו היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי. לנדוי לא היה נביא אבל היה חכם, וחכם עדיף מנביא. הוא צפה באופן מעורר חלחלה אילו שַמות תחולל המהפכה החדשה באמון הציבור בבית המשפט. "בית המשפט הנוטל לעצמו סמכות לבטל חוק חָרות של הכנסת, הופך את עצמו לשותף בכיר בהליך החקיקה", התריע. "המחיר כבד וידוע מראש: ירידת בית המשפט למחלוקות פוליטיות המפלגות את הציבור, וכתוצאה מזה כרסום באמון שהציבור רוחש לבית המשפט, אותו אמון שהוא יסוד מוסד למעמדו של בית המשפט העליון".
אבל לא רק אמון הציבור הטריד את לנדוי, גם עתידו של בג"ץ. הנשיא המבוגר והשקול טען כנגד עמיתו הצעיר והתזזיתי שפוליטיזציה של בית המשפט תגרור "פוליטיזציה של הליך מינוי השופטים". עילת הסבירות היא מדרון חלקלק, הזהיר, "לא נוכל לשים מבטחנו בניסוחים מעורפלים, שאין בהם אלא מסירת ההכרעה בסוגיות פוליטיות מובהקות, לשיקול דעתו הסובייקטיבי של כל שופט לפי השקפת עולמו".
נבואתו מתגשמת. אם רק לפני עשור הקריאה לרפורמות במערכת הייתה שיגעון של קומץ עיתונאים ופוליטיקאים בודדים שהקשיבו להם בחצי אוזן, היום היא הפכה לדרישה מרכזית לא רק של מפלגת הציונות הדתית אלא גם של המפלגות החרדיות. החרדים מתעניינים בנושאים הללו לא בשל דיוקים למדניים על היחס שבין הלכות מלכים להלכות מדינה, אלא בגלל הסיבות שעליהן הצביע לנדוי.
זוכרים את בג"ץ רסלר הראשון משנת 1986, שפתח את סאגת גיוס בחורי הישיבות? פסק הדין של ברק עסק בעיקר בסבירות ההחלטה לפטור חרדים משירות. כשאגודת ישראל דורשת היום לחוקק את פסקת ההתגברות ולבטל את עילת הסבירות, היא רואה לנגד עיניה בעיקר את בג"ץ חוק הגיוס מ־2017, נינו הכמעט זהה של אותו בג"ץ מ־1986. מה זה אם לא בומרנג?
העניין של ש"ס ברפורמות דומה. בבג"ץ דרעי־פנחסי (משנת 1993) מנע ברק מרבין לאפשר לדרעי לשמש שר. הבסיס המשפטי היה כפול: סבירות, לא סביר שראש הממשלה לא יפטר שר שחטא; וסמכות היועמ"ש – חוות דעת היועמ"ש מחייבת את הממשלה ולכן רבין לא זכאי לייצוג עצמאי, גם אם המשמעות היא שהיועמ"ש יטען שהעותרים צודקים ועמדתו של רבין כלל לא תישמע.
מה קרה מאז אנחנו יודעים. דרעי אותו דרעי, בחורי הישיבות אותם בחורי ישיבות; הוא כיהן בתפקיד שר, הם המשיכו לא להתגייס, ורק אמון הציבור בבג"ץ צנח. הסבירות קשורה לשפיטות, כי השימוש המוגזם בה הופך כל סוגיה למשפטית, כשאַמת המידה סובייקטיבית להחריד ותלויה בהשקפתו של השופט התורן.
את האיפה ואיפה אפשר לראות בהתייחסות השופטים והיועמ"שים לסמכויות של ממשלות מעבר. חוק יסוד הממשלה לא מגביל ממשלות מעבר בפעילותן, אבל היועמ"שים והשופטים קבעו במהלך השנים שבשל העובדה שממשלות אלו לא נהנות מאמון הכנסת, ובשל החשש להחלטות פופוליסטיות בתקופת בחירות, יש להגביל פעילויות שאינן "סבירות".
אממה, רוב ההגבלות הללו הוטלו על צד אחד. מקוצר היריעה נזכיר כאן רק חלק קטן מהדוגמאות: כשברק ואולמרט ניהלו מגעים עם ערפאת (ב־2001 וב־2008), קבע בית המשפט שאין מניעה לעשות זאת בממשלת מעבר. לעומת זאת, כשנתניהו ביקש ב־1999 לסגור את האוריינט האוס קבעו השופטים שאסור לו, וב־2020 הקפיא בג"ץ את מינויי אוחנה ואת ועדת הבדיקה למח"ש שהקים נתניהו.
סטנדרט שונה לחלוטין הוצב מול ממשלת לפיד. קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה שבוע לפני הבחירות בשל הסכם השכר עם המורים ("לדעתי זה חוקי"), חתימה על הסכם תרבות עם האיחוד האירופי הפוגע בהתיישבות ביו"ש, חתימה על הסכם שנוי במחלוקת על קו הגבול הימי עם לבנון, וחתימה הסכם לשיקום נהר הירדן עם הממלכה ההאשמית. כל אלו נתפסו בעיני היועמ"שית כסבירים לחלוטין.
וכמובן בחירת השופטים: ב־1995 אִפשר ברק לפרס למנות את דורית ביניש לשופטת בעליון בימי ממשלת מעבר. עשור מאוחר יותר, כשציפי לבני ביקשה למנות את רות גביזון ("יש לה אג'נדה"), נקבע כי "כינוס הוועדה ערב בחירות איננו חוקי". ב־1999, כשדניאל פרידמן ביקש למנות שופטים, קבעה השופטת ביניש כי "ככלל אין מנוס מדחיית מינוי השופטים דרך קבע עד לאחר הבחירות הכלליות". אך ב־2012, כשלשופטים היה רוב בוועדה, קבע היועמ"ש וינשטיין שאין בעיה לכנסה כאשר "קיימת דחיפות מיוחדת בערכאה מסוימת שבמחוז מסוים, אם בשל מיעוט בשופטים באותה ערכאה ואם מסיבה אחרת". הנשיא גרוניס כינס את הוועדה. ב־2019, בימי אמיר אוחנה, שוב השתנתה ההלכה וחיות אסרה על כינוס הוועדה. אולם ב־2021 אותה חיות אישרה לשר המשפטים גנץ לכנס את הוועדה בשל "צורך דחוף" – מינוי שופטים כלכליים. הבנתם איך נראית הסבירות?
