לפני כשנה התחולל בכנסת קרב איתנים על מה שמכונה בצה"ל "תוספת הרמטכ"ל" – העלאה ברכיב הפנסיה של אנשי הקבע, הנתונה להחלטתו הבלעדית של הרמטכ”ל. זהו סוג של צ'ופר שנועד לסייע לפורשי הקבע, קצינים ונגדים, שמשתחררים מצה"ל בגילי 43־46. לסייע במה? ההצדקה לתוספת הזו, ובאופן כללי לפנסיות הגבוהות שניתנות לפורשי מערכת הביטחון, היא הטענה שהם מתקשים להשתלב בשוק העבודה, ולכן זקוקים למעין "רשת ביטחון" שתאפשר להם קיום בכבוד.
דו"ח חריף שפרסם מבקר המדינה בשנת 2016, העלה כי במשך שנים הגדילו הרמטכ"לים את קצבת הפנסיה של הפורשים מצה"ל באופן גורף, ובשיעורים גבוהים שהשפעתם המצטברת על תקציב המדינה נאמדת בכמיליארד שקל בשנה. הדבר נעשה באמצעות חישוב תקופה ארוכה יותר של שירות, לעומת השירות בפועל של אותו קצין או נגד. באותה בדיקה של המבקר נמצא כי כמעט כל הפורשים מקבלים את הצ'ופר הזה, בדרך זו או אחרת, ללא כל פיקוח ובקרה חיצוניים. התוספת הזו מגיעה מתקציב הגמלאות של מערכת הביטחון – שבשנת 2018 עמד על 7.8 מיליארד שקל – וליתר דיוק מתקציב המדינה. בשנת 2020 פרסם המבקר מתניהו אנגלמן דו"ח נוסף לבחינת תיקון הליקויים. ומה התברר? שהתוספת הממוצעת שמעניק הרמטכ"ל דווקא עלתה, ובכלל לא השתנה דבר בנוגע לסוגיה מרכזית: אין ביסוס משפטי המתיר לרמטכ"ל לחלק כספי מדינה. למעשה עדיין קיימת מחלוקת בין הצבא למשרד המשפטים על פרשנות של החלטת ממשלה משנת 1961, שלטענת צה"ל מאפשרת להעניק תוספות לפורשים.
על פי הכלכלנית הראשית, הנהנים העיקריים מהפנסיות התקציביות ומהגדלות הרמטכ"ל משתלבים בשוק העבודה ובשכר גבוה
מה שנועד למטרת סיוע לצורך השתלבות בשוק העבודה, הפך בפועל למענק גורף. על פי הנתונים, כ־98% מאנשי הקבע זוכים להעלאה במסגרת ההטבה הזו. כאמור, במסגרת העימות הסוער שהתחולל בנושא לפני כשנה, שר הביטחון בני גנץ נאבק בכל כוחו להכשרת המהלך (רטרואקטיבית), כאשר העלות לקופת המדינה עומדת על מעל מיליארד שקל מדי שנה.
והנה השבוע פרסמה הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, שירה גרינברג, סקירה מקיפה של הנושא, הסותרת לחלוטין את הטענות שמשמיעים במערכת הביטחון. על פי הסקירה, הנהנים העיקריים מהפנסיות התקציביות ומהגדלות הרמטכ"ל משתלבים בשוק העבודה ובשכר גבוה. כך, 76.5% מפורשי צבא הקבע מועסקים, והשכר הממוצע שלהם עומד על 21.4 אלף שקל, זאת בנוסף לפנסיה תקציבית ממוצעת של כ־14 אלף שקל.
אם ניקח את העשירון העליון של פורשי מערכת הביטחון שהשתלבו בשוק העבודה, מי שמשתייך לפלח הזה נהנה מפנסיה חודשית של כ־23 אלף שקל. יחד עם ההכנסה מעבודה, הוא מגיע לסכום של 108 אלף שקל בחודש. במילים אחרות, ההכנסות מהפנסיה שהוא מקבל, נחשבות פחות מ־24% מסך ההכנסות החודשיות שלו. העלות של "הגדלות הרמטכ"ל" הולכת וגדלה ככל שהפנסיה גבוהה יותר. המשמעות היא שחלק הארי מהכסף המופנה לפנסיות בכלל ולהגדלות הרמטכ"ל בפרט, הולך דווקא לאותם פורשי קבע שהשתלבו היטב בשוק העבודה ומרוויחים מצוין.
אם נסתכל על המספרים מלמעלה, השווי המצטבר של קצבה ממוצעת לקצין בצה"ל במהלך השנים עומד על 8.7 מיליון שקל, ובעבור נגד בצה"ל הוא מגיע ל־6.1 מיליון שקל. סך החוב של מדינת ישראל עבור הפנסיות של עובדי מערכת הביטחון (מה שמכונה "חבות אקטוארית") מסתכם ב־285 מיליארד שקל.
"הגדלה גורפת של הפנסיות התקציביות לקציני צה"ל בעיתוי של משבר כלכלי, והגדלה דרמטית של תקציב הביטחון על חשבון צרכים חברתיים חשובים אחרים – נראית רע מאוד. העלאת הפנסיה התקציבית היא צעד לא שוויוני שאין לו שום תרומה לעידוד מוטיבציה לשירות בצה"ל בגילאים צעירים", כתב ח"כ בצלאל סמוטריץ' לפני כשנה, בשיאה של הסערה בנושא.
פורשי צה"ל אינם עשויים מקשה אחת. יש בהם קצינים רבים שביצעו תפקידי לחימה שונים ומשימות מיוחדות, לעיתים תוך סיכון חיים ותשלום מחיר אישי ומשפחתי לטובת המדינה, ויש גם מי ששהו בעיקר במשרד, קרוב לביתם; יש מי שהצליחו להשתלב בשוק העבודה ולקבל משכורות מכובדות, ויש כאלה שלא. מכל מקום, אין שום הצדקה למענקים גורפים בעלות של מיליארדים. יש מי שמגיע לו וזקוק לכסף, ויש מי שלא. בעבר התקיים מנגנון שביצע קיזוז מסוים לפורשי קבע שהשתלבו כעובדי מדינה וקיבלו הן פנסיה גבוהה והן משכורת מעל רף שנקבע, אולם המנגנון הזה בוטל. הגיע הזמן להחזיר אותו ולהחיל אותו לא רק על פורשי צה"ל עובדי מדינה, אלא על כל הנהנים מהצ'ופרים הפריווילגיים של מערכת הביטחון בפרט, ומפנסיה תקציבית שמנה בכלל.
דמוקרטיה כבקשתך
נכון לכתיבת שורות אלו, על רקע המשבר סביב חלוקת התיקים והתעלמותו המסורתית של נתניהו מהמפלגה המייצגת את הציונות הדתית, לא ברור עדיין איזה תיק יקבל ח"כ בצלאל סמוטריץ'. בינתיים מקהלת אנשי השמאל בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת, ממשיכה להלך אימים על הציבור באובססיביות ומזהירה מפני "אסון" אם סמוטריץ' יקבל את תיק האוצר (או הביטחון).
בתחילת השבוע היה זה איש ידיעות אחרונות סבר פלוצקר, שאמר בכנס אילת לעיתונות שהוא נחרד מכך שימסרו "לאיש הזה" את מפתחות המשק הישראלי. "יתרה מזאת”, הוסיף, "אני קורא לצמרת של האוצר לא לשתף איתו פעולה. גם ידיהם יהיו שותפות למעל הזה. וההיסטוריה תשפוט אותם". לא פחות. פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר שנחרד כעת ממי שקצר שבחים מאנשי המקצוע בתפקודו כשר התחבורה, הוא עוד פיון של אג'נדה קיצונית ומסוכנת. כמו רבים מהשמאל, הוא מאמין בדמוקרטיה רק כשהיא משרתת את השקפת עולמו.
אותו פלוצקר, שקרא בעבר לבטל את השקל בישראל ולעבור לדולר, ובהזדמנות אחרת יצא באובססיביות תמוהה נגד חוק הריכוזיות שנועד להילחם בשליטת הטייקונים במשק וביוקר המחיה, מצטרף כעת לאיימן עודה (שקרא לצעירים הערבים והיהודים המשרתים בצה"ל לסרב פקודה), וקורא לפקידי האוצר למרד אם ימונה שר שאינו לרוחו.
לסמוטריץ' יש מגרעות ומעלות, אבל יש לו יתרון אחד בולט על פני שרים פוטנציאלים אחרים. מתפקודו במשרד התחבורה למדנו שהוא יסודי מאוד, ולא נותן לאג'נדות חיצוניות להפריע לו לעבוד. לפחות לפי הצהרותיו הוא לא חושש מהחברות הגדולות, מבעלי האינטרסים, מההסתדרות ומהוועדים החזקים במשק. כש"פצצת" הפנסיה התקציבית עברה כבר את רף הטריליון שקל, וכשיוקר המחיה מזנק, אלו תנאי הסף הנדרשים לתפקוד במשרד האוצר.
