אקדמיה זה משעמם. כל מי שקרא אי פעם עבודות אקדמיות, או עלעל בכתבי עת אקדמיים, יודע שצריך להתעניין מאוד בנושא כדי ליהנות מקריאת החומרים הללו. הוא הדין גם בהרצאות אקדמיות.
הסיבה לכך פשוטה: מחקר אקדמי טוב, בכל תחום, צריך להיות מוגדר, מתוחם, מבוסס עובדות ומדויק. להגיד בדיוק מה שהושג בו, ובעיקר לא להגיד מה שלא. בקיצור – להוציא לחלוטין מהמשחק את כל הרכיבים שמהם עושים סיפור טוב. בלי דמיון, בלי מעוף, עם יצירתיות מוגבלת ועם היצמדות רק למה שניתן להוכיח, או לשער במידת ודאות רבה. מחקר, בכל תחום, מוגבל מאוד ביכולת להפוך אותו לסיפור טוב.
לא מעט זמן שיש בי ספקות בנוגע לממצאים של פרופ' דן אריאלי. כלכלה היא נושא שמאוד אהבתי לעסוק בו, ואחד התחומים שממש הציתו את דמיוני היה כלכלה התנהגותית. למה? כי לא צריך להיות זוכה פרס נובל כדי להבין שההומו-אקונומיוס, האדם הכלכלי, זה שפועל בעולם כיצור קונה ומוכר, צורך ומייצר, הוא לא מאוד רציונלי. אנחנו לא מגיבים לתמריצי תמחור בצורה פשטנית, וגם לא מתמחרים בצורה כל כך הגיונית כמו במודלים הקלאסיים.
בעקבות ההתעניינות הזו קראתי ספרים בנושא, שמעתי הרצאות, וגם שוחחתי עם מומחים. התחום כולו ריתק אותי, וכמובן שהגורו הגדול שאליו נחשפתי היה דן אריאלי. הדבר הבולט ביותר בחוויה שלי מהתחום היה הפער בין דן אריאלי לכל יתר אלו שקראתי, שמעתי ודיברתי אתם בתחום. אצל אריאלי הכל היה הרבה יותר מעניין, הרבה יותר מפתיע והרבה יותר מרתק. קריאת הספרים שלו הייתה חוויה כיפית, בזמן שספרי כלכלה התנהגותית היו מייבשים. הרבה נתונים, דיאגרמות, הסברים מפורטים על מתודות, והרבה פחות ממצאים מגניבים.
אלא שדווקא בגלל שזה היה כל כך מגניב, התעוררה בו התחושה שזה טוב מכדי להיות אמיתי.
כשצפיתי בהרצאות של אריאלי התחושה הייתה שהסיפור משתלט על המדע. שהסיפור במרכז ולא המדע במרכז. לכן, כאשר ראיתי את תחקיר המקור על אריאלי הופתעתי, אבל לא נפלתי מהכיסא. מתברר שיש סתירה מובנית בין מדען למספר סיפורים. אדם יכול להיות מוכשר בשניהם, אבל כאשר ה"יצר הרע" של הסיפור משתלט על המדע, אז התוצאה עגומה.
ואריאלי לא היחיד. כולנו מכירים עוד מדענים-סטוריטלרים כאלו. לא ניכנס לשמות, אבל כולם מכירים למשל היסטוריון ששמו היה מוכר למתי מעט, עד שהצליח לספר את סיפורה של האנושות בספר אחד. עד כמה הסיפור האחד הזה מדעי? ובכן, גם פה הורגש פער לא קטן בין האיכות הסיפורית לאיכות המדעית. וברור גם לכם שיש יותר משתי דמויות כאלו בקרב האקדמאים דוברי העברית.
כל זה הוא לא סוד. כל אקדמאי ינוקא יודע את זה, ועדיין האקדמיה סוגדת ל"כוכבים" הללו שיוצאים ממנה. למה? כי מדע טוב הוא לא רק מדויק, עובדתי, ועומד בכללים חמורים של ביקורת. מדע טוב הוא גם שימושי, ויישומי, ובמקצועות מסוימים גם מתקשר עם הציבור הרחב ורלוונטי עבורו. לא מסתגר במגדל שן רב חשיבות ומדבר עם עצמו בז'רגון בלתי נסבל.
המתח הזה הוא אמיתי, לא מדומה. יש סיבה בגינה כוכבי אקדמיה מספרי סיפורים זוכים למעמד ויוקרה, נפגשים עם שועי ארץ ומקבלים חוזי ייעוץ במיליונים. זה לא מקרי, ולא תוצאה של שטחיות וחוסר הבנה של מהו מדע גרידא. אלא שלמרות זאת חובתנו לזכור שהאיכות של מדע לא נמדדת ביכולתו של המדען לספר באופן מרתק על העשייה שלו. פרופ' דן שכטמן תרם למדע הכימיה לא מעט, למרות שלשמוע אותו מספר על מה שהוא עשה, זו חוויה לא מלבבת. אפשר להיות מדען גדול ומספר סיפורים קטן.
שנית, מפתחים חשדנות מובנית כלפי מספרי סיפורים ממש טובים מעולם האקדמיה. ככל שהסיפור מוצלח יותר, הסיכוי שהוא מדויק מדעית נמוך יותר. ואחרון חביב: זוכרים שהאקדמיה לא תמיד יודעת להעריך את המדענים שבאמת ראויים להערכה. נכון, לא פעם ההערכות נכונות, אבל לפעמים הן ממש לא.
