המשא ומתן הקואליציוני, כך מתפרסם, נסוב סביב דרישת אריה דרעי למשרד האוצר ודרישתו של בצלאל סמוטריץ' למשרד הביטחון. נראה שהתיאבון של מפלגות הלוויין הקואליציוניות ב"גוש האמוני" גדל עם השנים, וכל דבר פחות מראשות ממשלה נחשב מבחינתן לעלבון. המציאות המוזרה הזו היא התפתחות היסטורית חדשה יחסית, שד ששוחרר מהבקבוק וכעת מסרב לחזור.
נבחן את ההיסטוריה. ברוב גדול של השנים החזיקה מפלגת השלטון בשלושת התיקים הבכירים – ביטחון, חוץ ואוצר. הסיבה ברורה. שלושת התיקים הללו יחד מאפשרים למפלגת השלטון לעצב את עיקרי המדיניות של הממשלה, בתחומיה המרכזיים ביותר, ומאפשרים לה הרמוניה תפקודית, אחריות ציבורית רחבה והשגת פשרות ראויות.
הפעם הראשונה שבה הכלל הופר הייתה, באופן טבעי, בממשלות האחדות של שנות ה־80, שבה התיקים התחלקו בין שתי מפלגות השלטון. כשפרס היה ראש הממשלה, הליכוד (עם 41 מנדטים) קיבל את החוץ והאוצר, והמערך (עם 40 מנדטים) החזיק בביטחון (רבין); כששמיר הפך לראש ממשלה, משרד החוץ עבר ממנו לפרס. בממשלת האחדות שבאה אחריה, שמיר היה ראש הממשלה עם 40 מנדטים, והעבודה, עם 39, קיבלה את האוצר והביטחון (פרס ורבין).
כאשר שרי מפלגתו מחזיקים בתיקים בכירים, ראש הממשלה חלש יותר. נתניהו מעדיף להפריד ולמשול. הוא מתחזק, אבל שכרו יוצא בהפסדנו
במהלך אותה ממשלה, ב־1990, הגיע "התרגיל המסריח" של פרס, שניסה להקים ממשלה משלו. שמיר בתגובה הקים בלחץ ממשלה צרה, ונזקק לחמשת חברי המפלגה הליברלית, שבתחילת השנה פרשו מהליכוד. הם סחטו משמיר ומהליכוד את תיק האוצר ותיק נוסף, אך זכו לביקורת עזה על שחיתות שלטונית, שהייתה לאחת הסיבות לניצחון העבודה ב־1992.
זו הייתה הפעם הראשונה שתיק בכיר עבר ממפלגת שלטון למפלגה קטנה, אך כאמור מדובר בנסיבות מיוחדות מאוד. מה גם שאת האוצר קיבל יצחק מודעי, ליכודניק פורש שכבר שימש שר אוצר מטעם הליכוד; כך שהתיק נשאר קרוב לשמיר.
אחרי הסערה הזו שבה השגרה. מפלגת העבודה שמרה על שלושת התיקים ב־1992; כך גם נתניהו ב־1996, כשהליכוד־גשר־צומת קיבלו 32 מנדטים; כך גם ברק ב־1999, עם 26 מנדטים (בממשלה עם החרדים והמפד"ל). שרון החליף את ברק בבחירות ישירות ב־2001, והקים ממשלת אחדות. בתחילה תיקי הביטחון והחוץ נשארו בידי העבודה, בהתאם להיגיון של ממשלת אחדות, אך כשאלה פרשו קיבלו אותם אנשי ליכוד (מופז ונתניהו). בממשלת שרון של 2003 התרחש המפץ הפוליטי שהמציא את ה"מרכז", וגם כאן שרון החזיק את שלושת התיקים בקרבתו.
המסורת, אם כן, ברורה. ראשי ממשלה בישראל הקפידו לשמור את שלושת התיקים המרכזיים בידי מפלגתם, גם כאשר הייתה קטנה. ההיגיון הזה התקבל על ידי מפלגות הלוויין של הממשלות, מימין ושמאל, במלואו. איש לא ראה בכך פחיתות כבוד, ולא סבר שאינטרסים מגזריים או אג'נדות של מיעוט פוליטי צריכים להיות מועדפים על פני האינטרסים הלאומיים בתיקים המרכזיים. מפלגות הלוויין לא ביקשו "לשלוט!" אלא להשפיע, ואכן קיבלו השפעה. היה בכך הרבה פחות צביעות והרבה יותר יושר ושיעור קומה לאומי מצידן ממה שיש כיום. וברמה הלאומית זה עבד, משמעותית, הרבה יותר טוב.
כעת הגענו לשינוי. הראשון שהפר את כלל שלושת התיקים בהקמת ממשלה אחרי בחירות, היה אהוד אולמרט. ב־2006 קיבלה קדימה בראשותו 29 מנדטים, והייתה המפלגה הגדולה ביותר. אולמרט הקים ממשלה עם ש"ס וישראל ביתנו, וצירף את העבודה־מימד עם 19 מנדטים תמורת מינוי עמיר פרץ, שהיה לא כשיר לכך בעליל, לשר ביטחון.
אולמרט יצר את התקדים – נתניהו הפך אותו לשיטה. מאז, הכלל של נתניהו הפוך ממש לקודמיו: להימנע ככל האפשר משמירת שניים משלושת התיקים בליכוד. בממשלת 2009 לנתניהו היו 29 מנדטים, והוא שמר רק את האוצר; את החוץ קיבל ליברמן, את הביטחון ברק. ב־2013 נתניהו, עם 31 מנדטים, השאיר אצלו את הביטחון, את האוצר מסר ללפיד ואת החוץ לליברמן. ב־2015, עם 30 מנדטים, נתניהו השאיר את החוץ לעצמו, את האוצר העביר לכחלון, ואף שבתחילה הביטחון נשאר בליכוד (יעלון), נתניהו העבירו בהזדמנות הראשונה לליברמן.
מאז לא היו לנו בחירות וממשלות נורמליות, והנורמות המשיכו לקרוס. כך בנט, שקיבל מנתניהו את תיק הביטחון עם מנדטים ספורים, ולאחר מכן את ראשות הממשלה מיאיר לפיד. כך גנץ, שקיבל את הביטחון גם מנתניהו וגם מלפיד. וכך כעת, כאשר דרעי דורש את האוצר וסמוטריץ' את הביטחון.
מדוע בעצם הפך נתניהו את הנורמה השלטונית הזו? יש הסבורים שנתניהו חלש וסחיט במשא ומתן קואליציוני. לדעתי הסיבה שונה. את האתגר העיקרי לראש ממשלה מציבה לו מפלגתו שלו. כאשר שרי המפלגה מחזיקים בתיקים מרכזיים, ראש הממשלה חלש יותר. נתניהו מעדיף להפריד ולמשול (ולכן גם ישמח למסור את משרד החוץ לרון דרמר); הוא נותן תיקים מרכזיים למפלגות קטנות, ותיקים קטנים לליכודניקים מרכזיים.
בטווח הקצר נתניהו אמנם מתחזק כך כראש ממשלה. אבל שכרו יוצא בהפסדנו. בטווח הארוך הפרגמנטציה הזו של הממשלה פוגעת במשילות והיא מנוגדת לאינטרס הציבורי. ראשית, כך אי אפשר לנהל מדיניות ממשלתית אחודה. שנית, להחלשת הממשלה ומעמד השרים תפקיד מרכזי בהתחזקות המגזר הציבורי בשנים האחרונות. שלישית, שרים חלשים לא יכולים לבצע רפורמות הכרחיות במשרדים המרכזיים. רביעית, בחינה ביקורתית מראה ששרים עם אג'נדות צרות מתפקדים באופן גרוע ברמה הלאומית; הם מתמקדים בכמה דברים שמעניינים אותם, ונותנים למערכת לעשות כרצונה בכל השאר (וכך הם זוכים לאהבת הפקידוּת). ואחרונה, כך קשה להנהגה לאומית חדשה לצמוח.
במסורת השלטונית הראויה שנהגה בישראל עשרות שנים, הכירו כולם בהבדל שבין מפלגת שלטון למפלגות לוויין. זה היה מפתח מרכזי במשילות. הגישה הזו נחשבת כיום לעלבון אישי לפוליטיקאים מגזריים, שלא מוכנים "להיות ילדי כאפות" – תעמולה חדשה ומופרכת, שהייתה חסרת משמעות עד לפני כעשור.
נתניהו פתח את התיאבון לדור חדש וחסר אחריות של שחקנים פוליטיים, וכעת לא מצליח להשביעם. אפילו הציבור בחלקו כבר לא מבין מדוע מסירת תיקים לאומיים למפלגות לוויין היא שגיאה ברמה הלאומית. ככה זה – כשהנורמות קורסות, ההפקרות נדמית לנורמה.
