עוצמת הזעם במערכת הביטחון בבוקר שאחרי הודעת האמריקנים כי החליטו לפתוח בחקירה פלילית סביב נסיבות מותה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה מעידה בעיקר על אכזבה. בישראל, בהובלת שר הביטחון בני גנץ, התמידו בשנתיים האחרונות בגישה לפיה עם האמריקנים מדברים בכבוד, בשקט ומתחת לרדאר. לכן, אתמול בערב הביעו תמיהה על הפרסום בעכשיו 14 על כוונה לפתוח בחקירה. אולם בלילה כבר הגיעה הודעה רשמית: ה-FBI יחקור פעילות ישראלית.
שר הביטחון בני גנץ הגיב מיד ובחריפות, וחרג בכך מהקו אותו הוביל כל הזמן הזה. הוא הכריז שההחלטה לא מקובלת עליו וכי ישראל לא תשתף פעולה עם חקירה, שכן לישראל מערכת חזקה שבודקת וחוקרת ברצינות. במילים אחרות, גנץ אומר לאמריקנים, אני מגבה את המערכת שלי ומבקש מכם לא להתערב.
ההחלטה של האמריקנים לבצע חקירה כזו היא תקדימית ואם היא לא תבוצע בשיתוף פעולה עם ישראל, היא תפתח פתח לפלסטינים ותהיה חד-צדדית לחלוטין. מצד שני, שיתוף פעולה עם הליך תקדימי שכזה עלול להתברר כטעות גדולה עוד יותר. לכן, לא משנה מה ישראל תחליט, בפרשה הזו היא כבר הפסידה.
ולא ברור לאילו מסקנות הם מבקשים להגיע. שירין אבו-עאקלה נהרגה במהלך יום קרבות בו נורו אלפי כדורים. אף לוחם ואף מפקד לא התעורר באותו הבוקר ואמר לעצמו "היום אני הורג עיתונאית", ובכל מקרה אין באמת דרך לדעת בוודאות מה היה שם. גם אם צה"ל היה לוקח אחריות על האירוע עשר פעמים, כנראה שאף אחד מהצדדים לא היה מסתפק כך. הצביעות מתחילה דווקא בצד האמריקני, שבתפיסת הקרב שלהם בלתי מעורבים לא ראויים להתייחסות, ואירועים רבים וטובים בעבר מוכיחים שאין להם בעיה לבצע התקפית בכל מקום בלי לחשוב על חפים מפשע. ופתאום, ראו זה פלא, מותה של העיתונאית מעמיד את הבכירים על הרגליים ומשגר את ה-FBI לחקור את האירוע.
אם כן, מדוע האמריקנים להוטים לחקור את הפרשה הזו? נראה שעבורם, העיתונאית היא רק תירוץ. זו הדרך של ארה"ב להדגיש: אנחנו והישראלים במשבר אמון עמוק.
