בימים האחרונים מזמזמת לי בראש האמירה של חז"ל – "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". אני חושבת כמה אנחנו רוצים לגדל את עצמנו ואת ילדינו – להיות גדולים ומצליחנים ומצוינים, וכמה אנחנו לא רוצים להסתכל על הצד השני של עסקת החבילה: מה זה אומר להיות גדול? איזה "זנב" זה מגדל יחד איתו? חז"ל אומרים לנו במפורש: אל תתבלבלו, אל תסתנוורו מהגדלות, להיות גדול זו משוואה, גם היצר שלך גדל בהתאמה.
אפשר בקלות להבין את היצר שנלווה לגדלות. לאנשים יש נטייה להרגיש יראת רוממות מאדם חשוב מאוד, אדם חכם מאוד, אדם צדיק מאוד. אתה לא תעמוד לאכול שווארמה ולנגב טחינה שנוזלת לך מהפה ליד אדם כזה. אתה גם לא תדבר בפניו, אולי תדבר מעט ובשקט ובנימוס מסתייג. האדם הגדול יודע את זה וכאן היצר שלו עומד למבחן – האם הוא ינצל את הפער המובנה הזה? את השתיקה והרכנת הראש שיחוש ממך, או לא. אם הוא יבחר לנצל את הפער יש דרכים שונות ומגוונות. לדוגמה, להבין שאפשר להשיג טובות הנאה קטנות כמו זכייה במכרז או קופסת סיגרים. ולפעמים, אפשר גם להשיג טובות הנאה גדולות ופוגעניות – כמו התרגשות מינית. האדם הגדול שגם יצרו גדול יבין שהוא יכול כי הוא חסין, הוא יודע שיראת הגדלות שלך לא תיתן לך להעז לפתוח את הפה נגדו, בוודאי לא בשעת מעשה וכנראה שגם לא אחרי.
יש עוד סוג של "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" שהוא יותר נדיר: מדובר באדם שיש לו ראיה רוחנית והוא רואה, למשל, שנשמתו קשורה בנשמת אדם אחר. אולי כמו דוד המלך כשראה את בת שבע. הוא לא ראה רק אישה יפה רוחצת על הגג לאור ירח שזה מחזה שבהחלט יכול להפעיל הרבה אנשים. הוא לא רק עשה חשבון שמתוקף היותו המלך הוא יכול להביא אותה אליו בכל עת שירצה, אלא הוא ראה ברוח הקודש כי בת שבע מיועדת לו עוד מששת ימי הבריאה ושדרכה ייוולד מלך המשיח. כפי שמביאה הגמרא: "תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם (להיות לו לאישה), אלא שאכלה פגה (דהיינו שלקחה לפני זמנה, כאדם האוכל תאנה שעדיין לא הבשילה כל צרכה), ועל כך בא לו כל הצער" (סנהדרין, קז, א'). בגלל הידיעה הפנימית שהייתה לדוד הוא נכנע ליצר ולקח את בת שבע בדרך עקומה ובמחיר דמים.
אם נדייק בדברי חז"ל נראה שהם לא אמרו: "כל הגדול – יצרו גדול" אלא כל הגדול מחברו. אולי כוונתם הייתה ששם מונח המפתח להתנהגות ראויה של אדם, גם כשהוא גדול: בהבנה שהוא גדול אך לא גדול מחברו, גדלות שאין בה התנשאות. מצוינות, מצליחנות, הנהגה וגדלות שלא מגדילות את הפער האנושי בין האדם הגדול לחברו, שלא מאתגרות את היצר לנצל את הפער הזה.
אתם בטח מכירים מישהו כזה, גדול בתחומו, אולי בכסף אולי בתורה אולי במדע, אבל הוא נותן תחושה פשוטה, תחושה שגם הוא, בתחומי חיים אחרים, דווקא לא כל כך גדול. גדלות שנותנת תחושה עממית, תחושה שהיה אפשר בסיטואציה מסוימת לאכול לידו שווארמה בלאפה.
