טקס סגירת הקלפיות ופרסום המדגמים עמד הפעם בסימן של חריגה מסוימת מהפרוטוקול: לא עוד הילולות קולניות במחנה המנצח מיד עם שידור התוצאות. כמעט דממה השתררה בעשר ודקה במטה הליכוד, שלפי כל ארבעת המדגמים חזר לשלטון. פעילי המפלגה, למודי ניסיון מר מהסבבים הקודמים שעמדו בסימן של שיכרון חושים לילי וחמרמורת בוקר, כבשו הפעם את שמחתם למשך שעות אחדות והסתפקו בהבעת אופטימיות זהירה. גם נאום הניצחון של נתניהו באשמורת האמצעית של הלילה היה מאופק כדבעי. לא צהלה גדולה מדי, לא שמחה לאיד. גילו ברעדה.
ומה באשר למצביעי מרכז שעולמם חרב עליהם ולמצביעי ימין "רך" שהצביעו גנץ (או שקד) עקב קשיי הסתגלות לסגנונו של הימין הרך פחות? מומלץ להם להיזכר בשתי אפיזודות מהשעתיים הראשונות שלאחר פרסום המדגמים, כדי להכיר בצדקת הכרעתו של הבוחר הישראלי ובתבונתו: 1. ההשתוקקות המוחצנת של נציגי "גוש השינוי" באולפנים שבל"ד תצלח איכשהו את אחוז החסימה. 2. ההצהרה הקצרה של אביגדור ליברמן לתקשורת.
סמוך לחצות הלילה שבין שלישי לרביעי התבקשה שרת הכלכלה היוצאת, אלופה במיל', להתייחס באולפן חדשות 12 לעובדה שגורל גוש השינוי תלוי בגורל בל"ד, ולא טרחה להביע אי נוחות. היא דיברה בהתנשאות על חיוניותו של "גוש השפיות", והתכוונה גם לבל"ד, שהרי בלי בל"ד אין גוש כזה. בבת אחת הצטללה על המסך זהות האינטרסים השערורייתית בין מפלגות רל"ב לרשימות הקיצוניות ברחוב הערבי, אלו שבכיריהן תומכים בפה מלא ברוצחי יהודים, ושולחים תנחומים למשפחות של מחבלים מנוטרלים.
כמו הנהגת בית חשמונאי שהסתאבה בשלהי ימי בית שני, גם ראשי הגוש לא בחלו בקבלת עזרה מאויב כדי להכריע יריב פוליטי יהודי. הלל קוברינסקי, יד ימינו של לפיד, תת־אלוף במיל', נשלח לרחוב הערבי במאמץ להגדיל את אחוזי ההצבעה שם ולהבטיח שביבי לא יחזור לבלפור. קוברינסקי ולפיד ידעו היטב מי הם בדיוק הפוליטיקאים הערבים שעלולים לחזור לכנסת אם הבוחרים הערבים ינהרו לקלפיות, ובכל זאת השקיעו בכך תעצומות אנרגיה. "שם אנחנו עובדים חזק", שלח קוברינסקי מסרון לפעיל שמאל יהודי מודאג.
בחסדי שמיים, המזימה כשלה. המוני הליכודניקים ומצביעי ימין אחרים שנהרו הפעם לקלפיות סיכלו אותה. הם סיכלו גם מזימה נוספת: לגרור אותנו לבחירות שישיות בתוך ארבע שנים. "מבחינת לפיד, גם מערכת בחירות נוספת היא ניצחון בסיבוב הנוכחי", דיווחה הכותרת הראשית של הארץ ביום שישי שעבר, ככל הנראה מפי הגבורה. רק הצבעה למפלגות הימין הרך־פחות יכלה לסכל את התרחיש המופקר הזה, והיא אכן סיכלה. איש בימין לא צריך להתחרט עליה או להתבייש בה רק מחמת קינות "סוף העולם הגיע" של תועמלני השמאל.
בעבר הם טענו שגם ליברמן הוא סוף העולם, אך אימצו אותו אל ליבם כשערק מגוש נתניהו אחרי בחירות 2019 א'. באופן מפתיע דווקא הוא היה הראשון מגוש רל"ב שהתייצב מול המצלמות אחרי סגירת הקלפיות כדי להודות בתבוסה. "אני מקווה שזה יוביל ליציבות שלטונית", אמר על תוצאות הבחירות, כאילו אפשר לשכוח שכמעט הכול קרה בגללו. לא, אי אפשר. אומנם במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, אבל ליברמן אינו בעל תשובה, הוא רק מי שהשלים במהירות עם מר גורלו, וכך גם ראשי המחנה הממלכתי. גנץ, סער ואיזנקוט מיהרו להצהיר שלשום שהחרם על נתניהו בעינו עומד. הם התריעו כי הממשלה העומדת לקום "נשענת על גורמים קיצוניים", והדחיקו את נכונותם להישען בעצמם על חד"ש־תע"ל ובל"ד כדי לייצר את הנסיבות שיביאו להדחת נתניהו. "אין לי בעיה עם הנציגים שלהם בכנסת", אמר גנץ רק בסוף אוגוסט לאתר חדשות ערבי על הרשימה המשותפת, "מצידי שינהרו לקלפיות".
גנץ ושות' הובסו השבוע מפני שלבוחר היהודי אכן הייתה בעיה עם נציגי הערבים בכנסת, בעיה גדולה מאוד. הוא התקשה לעכל את השותפות של "גוש השינוי" עם רע"ם, שמנהיגה נעתר אומנם להכיר בישראל כמדינה יהודית, והתקשה פי כמה להשלים עם הברית הבלתי רשמית שנרקמה לנגד עיניו בין הגוש לחד"ש־תע"ל ולבל"ד.
כשהממשלה נפלה בקיץ טענתי פה שהשמחה הימנית מוקדמת, והוספתי שאומנם "הבחירות החמישיות עשויות להצמיח ממשלה לאומית טובה", אלא ש"תסריטים אופטימיים שכאלה שייכים לתחום משאלות הלב" (24.6.22). ביום שלישי בערב התברר שהייתי קטן אמונה. לפעמים משאלות לב מתגשמות. בנימין נתניהו ניסה ארבע פעמים רצופות ולא הצליח, השבוע הצליח בגדול. צירוף כישוריו עם יהירות יריביו הביא לנס. ביבי חוזר לבלפור ממש על חוט השערה.
מי ייתן ועל אף ההישג האישי הכביר הזה לא יגבה ליבו, וגם לא ליבם של המנצחים הגדולים בן־גביר וסמוטריץ'. דווקא לנוכח ההישג האלקטורלי הבלתי ייאמן שלהם, ענווה היא צו השעה. ציבור הבוחרים שהעלה אותם השבוע לשלטון על חודם של כמה אלפי קולות עלול להתחרט בסיבוב הבא.
