מחנה המתלבטים לקראת הבחירות נראה רחב מתמיד. יש המתלבטים באיזו מן המפלגות לבחור, ויש שמתקשים להחליט אם להגיע לקלפי. לי אין התלבטויות: אגיע לקלפי ואטיל לתוכו פתק לבן.
הקיבעון הפוליטי המתמשך, שבו שני הצדדים מסיתים אלה נגד אלה, פוסלים אלה את אלה, צובעים אלה את אלה בצבע שחור ורואים אלה באלה איום קיומי – הוא בעיניי אסון. כל מי, משני הצדדים, שמנסה לפרוץ את המבוי הסתום, מוכרז כבוגד, נוכל ושקרן, וסובל מלינץ' פוליטי. זה מאוס בעיניי.
אין שום פוליטיקאי במערכת שמעז להיות מבוגר אחראי, שמרגיש חובה ואחריות לאחד בין הניצים. זה בלתי נסבל מבחינתי. בעיניי איש מראשי המפלגות אינו ראוי לבחירה. רובם בונים את הפוליטיקה שלהם על קיטוב, שנאה, הסתה, פסילה ועין רעה. במשחק הזה אני לא מוכן להמשיך לשחק. לא תשסו אותי. תסתדרו בלעדיי.
שני דברים למדתי השנה: למדתי מה הרגישו אנשי השמאל במשך 12 שנות שלטון הימין, ולמה התכוונו כשטענו שמסיתים נגדם ומסמנים אותם כבוגדים. למדתי גם שכשחצי העם, והפעם הימין, מרגיש שגנבו לו את המדינה, אף ממשלה לא תוכל להתמודד עם האתגרים שהחברה הישראלית ומדינת ישראל מחויבות להתמודד עמם. חזיתי במו עיניי בזעם של תומכי נתניהו, ראיתי באיזו קלות מעוררים בהם את הזעם הזה, והבנתי שכך זה עובד בשני הצדדים.
לא מעניין אותי שגוש נתניהו ינצח. כמובן, אין לי גם שום עניין שגוש השמאל והערבים ינצח. בעת הזו כל ממשלה צרה היא אסון לישראל, ולא אתן את ידי לתקומתה – גם אם זו תהיה ממשלת ימין. המחשבה שצד אחד יכניע את האחר בסוף סבבי הבחירות האומללים הללו נראית לי ילדותית. עם קשה עורף אנחנו, משני הצדדים. שום צד לא יכפה על האחר את סדר היום שלו על אפו ועל חמתו. רק אחדות חדשה שתיוולד מתוך המאבק הזה תוכל לרפא את הפצעים.
לו הייתי בוחר, היה זה באופן טבעי באחת מהמפלגות שמייצגות את הציבור הציוני־דתי, בגלל החזון שהציבור הזה מייצג. לטעמי, בקיבעון הפוליטי העמוק, הציונות הדתית אמורה להיות זו שמייצרת אחדות חדשה בין שני המחנות. אבל המפלגות שרצות הפעם בשם הציונות הדתית מתכחשות לתפקידן. התלות הפוליטית שלהן בליכוד בכלל, ובבנימין נתניהו בפרט, חוסר העצמאות המחשבתית והאידאית, חוסר היכולת להיות לאנשים במקום שאין איש – כל אלה מעידים על פוליטיקה קטנה, אינטרסנטית, שכונתית ומגזרית, אין כאן דבר מהחזון הגדול של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
האחיזה הזו בסינר של הליכוד ונתניהו, כפי ששתי המפלגות האלה עושות, חוסר היכולת להשתחרר ולעמוד על רגליהן לבדן, חוסר המעוף והיכולת לחשוב בגדול, בצורה כלל־ישראלית, כלל־לאומית ומתוך פרספקטיבה היסטורית – כל אלה הופכים בעיניי את שתיהן לכישלון עמוק של הציונות הדתית: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". אם זה מה שאתם בוחרים – זה מה שתקבלו. אני לא אבחר בזה.
ראיתי הכול בשנה האחרונה. מהצד הפוליטי שהייתי בו, הדברים נראו בבהירות רבה. דברים שראיתי מכאן אי אפשר לראות משם. היה מקום להרבה ביקורת על הממשלה: היא הייתה שנויה במחלוקת, ובצדק. אבל לא מתיחת ביקורת עניינית ראיתי, לא דיון אחראי ורציני. ראיתי הכפשות, הסתה פרועה, שקרים, האשמות שווא, מצור מכוער על חברי כנסת, בתיהם ומשפחותיהם, ובעיקר המון גדול ועצום שפוליטיקאים קטנים מסוגלים לסובב אותו על האצבע הקטנה ולשסותו בקלות ביריביהם.
ראיתי הרבה זעם, אבל הוא לא היה קדוש. הוא נאמר בשם התורה ובשם כל הקדוש והיקר לנו, אבל לא היה בו שמץ מכל אלה. מי שארגנו והנדסו את "הזעם הקדוש" הזה בזויים בעיניי. הם לא ראויים להנהגה, ובוודאי שלא לקול שלי. שיסתדרו בלעדיי.
איני קורא לאחרים לנהוג כמוני. זו עמדה אישית. בבחירות הקרובות לא אבזבז את קולי – להפך. אעשה את הדבר ההגיוני, הממלכתי והמוסרי היחיד שאני יכול לעשות: אטיל פתק לבן.
