הייתי אז בן שש או שבע. השכונה היא קריית־הרצוג בבני־ברק, מרפסות סוכה הן עניין לעשירים בלבד, ומשפחת שנבל הצעירה על שלושת טפיה יורדת כבכל ערב במהלך חג סוכות לחלקת הדשא הצנועה למרגלות הבניין. שם חיכתה לנו סוכתנו המוארת והמקושטת, שנכנסנו אליה ברעש ובצלצולים עם מיטלטלינו, סירינו, כלינו וסכו"מינו. כשהתחלנו לשיר את זמירות החג היינו גאים בעצמנו יותר מתמיד. איכשהו, קולנו הצליח הפעם לנצח את שאר המשפחות שסביבנו – רובן חרדיות ומרובות ילדים הרבה יותר מאיתנו – ובשלב מסוים אף היה נדמה שכולם משתתקים רק כדי לשמוע אותנו, המשפחה החדשה ברחוב שזה לא מכבר חזרה בתשובה, שרים ומתעלים במעלות קדושת החג.
במבט לאחור הייתה צריכה להידלק אצלנו כבר בדרך לסוכה נורה אדומה, או נורה כלשהי. כי בכל הסוכות שמסביב לא דלקה אף אחת כזו. אבל היינו שמחים בחגנו, הרוח נשבה קרירה וטלטלה מעדנות את שרשראות נייר הקרפ שעשינו בבית הספר, והתחלנו לאכול כדבעי. חלפה רבע שעה נוספת עד שעבדקן אחד, היחיד משכנינו לבניין שהחליט לשים סוף לפארסה, הציץ מבעד לבד ואמר בקול חלוש אך נוקדני: "ערב שמחת תורה, לא אוכלים בסוכה". ואז הוא הסתובב והחל ללכת במהירות בחזרה לביתו. אני יכול להישבע ששמעתי אותו מסנן משהו כמו "איזו בושה לשכונה".
***
שילה לוי הי"ד היה אחד מהחבר'ה. כמו רובנו בתקופת הישיבה התיכונית, גם הוא העדיף להבריז לים במקום להיכנס לשיעור גמרא, לרדת לבריכות של נחל קנה במקום לעשות מבחן בנביא, ובכלל לעשות חיים ופחות להתעסק בתורת חיים. רק אחרי שנפל באסון המסוקים הבנו עד כמה התחזקה האמונה שלו בזמן השירות הצבאי בפלחה"ן נח"ל.
אחד המופעים היפים והחביבים למהפך שעבר – או לגילוי של מה שהיה בו תמיד ופשוט לא ראינו – היה מה שמכונה מאז "סוכת שילה". כשהגיע חג סוכות והוא היה מוצב בשטח, באיזה מוצב נידח בעומק לבנון שאפשר לחלום בו על סוכה שיקים לך מישהו מהרבנות הצבאית, שילה לא ויתר ומצא פתרון. הוא לקח תל"ק – לוח קרטון קשיח ונייד ששימש להצגת מפות ופקודות בתדריכים – והפך אותו לסוכה. שלוש הדפנות של הלוח היו דפנות, וממעל הוא הניח ענפים ועלים שאסף סביב המוצב.
זו הייתה סוכת יחיד, ארעית לגמרי, ובגודל הלכתי לחלוטין. בכל סוכות מחדש אני רואה בעיני רוחי את שילה יושב על כיסא פלסטיק שבקושי נכנס לסוכה שבנה, מחייך ומאושר, לא פחות משהיה מאושר כששחה איתנו בבריכות של נחל קנה, כשכמה קילומטרים מאיתנו עמד בכיתה מורה לנביא שלא הבין איפה הוא, איפה כולנו לעזאזל.
****
נסענו לטיול של חול המועד, חמישה חברים שלא נפגשו הרבה זמן והצליחו לתכנן חופשה משותפת בסוכות. התכנון דווקא היה לא רע – הגענו בזמן, טיילנו כמו שצריך וידענו שמתישהו מוכרחים לאכול. עצרנו ליד מינימרקט בכפר לא יהודי בגליל. התכנון היה לחטוף כמה פירות, חטיפים ופיצוחים, לאכול על הדרך ולהמשיך בטיול.
מה שלא לקחנו בחשבון הוא ששניים מאיתנו לא מכניסים כלום לפה בסוכות בלי שיש סוכה לשבת בה. פצחנו בדיון הלכתי מפולפל שכלל הנפת אגודלים, במטרה לשכנע את השניים שזו אכילת ארעי ויאללה שחררו, אבל הם בשלהם. בעל המכולת, מתברר, האזין לשיחה הלוהבת, ובשלב מסוים הגיע אלינו ואמר, "תקשיבו חברים, בניתי פה מאחור סוכה. מגיעים אליי מחר חברים יהודים, ואמרתי יאללה, נכבד אותם ונכין סוכה. אני לא יודע אם היא כשרה כמו שצריך אבל אתם מוזמנים לבוא, לראות ולאכול בה".
זאת הייתה סוכת בלאי, אם להודות על האמת. היינו צריכים לתקן בה לא מעט דברים, אבל אחרי עשר דקות נכנסנו לסוכה כשרה בכפר לא יהודי בגליל ואכלנו בה. המארח ובת משפחה נוספת הצטרפו אלינו. דיברנו איתם על הגליל ומזג האוויר ופוליטיקה ומכוניות, ושוחחנו עם אדם שהסיכוי שנחליף איתו משפט מעבר ל"תעשה לי חשבון בבקשה" היה קלוש לגמרי עד לפני חצי שעה.
כשסיימנו ואמרנו יפה תודה, הוא הציץ מבעד לחלון הרכב וביקש לשאול משהו אם אפשר. מה זה הלבוד הזה שדיברתם עליו כשבדקתם את הסוכה? אני רוצה לבנות בשנה הבאה לחברים שלי משהו טוב יותר.
*****
סוכות הוא החג היחיד שבו הקב"ה אומר לנו איפה לאכול. "מה לאכול" יש כל הזמן, השבוע היה לנו גם "לא לאכול", אבל איפה לאכול – זה כבר בלעדי לחג הסוכות. וזה לא תמיד נוח. בסוכה יש שמש, וחם, ולפעמים גשום פתאום, וצפוף, וסיכה שנועדה להצמיד את הקישוט שהילד הביא מהגן דוקרת פתאום בגב.
אבל זו גם בדיוק ההזדמנות שלנו לצאת מעצמנו. לראות את הסביבה שקצת נסתרת מאיתנו ביומיום. להביט באחרים. לשמוע, לדבר, לשוחח. להיפגש עם משהו שהוא לא אנחנו או המפגש האנושי הרגיל והתדיר שלנו. אפשר בקלות לפספס את ההזדמנות. לבנות סוכה ולהישאר בד' אמותינו. אבל נדמה שה' רוצה מאיתנו את המאמץ הזה.
יש סוכה כשרה שסגורה מארבע כיווניה. אבל גם סוכה שפתוחה לחלוטין מצד אחד תהיה כשרה למהדרין, ואפילו אחת עם שתי דפנות בלבד ועוד תוספת. אפשר להיסגר, אבל מותר וצריך גם להיפתח. לחרוג מהשגרה הרגילה שלנו ולנסות לחשוב קצת אחרת, לאמץ את היכולות הגמישות שטבועות בתוכנו לפגוש ולשמוע דעות אחרות, אנשים אחרים, במקומות אחרים – ולשמוח בכך.
