מי זוכר, אבל פעם הייתה פה בעיה קשה של יוקר המחיה. אנשים לא הצליחו לגמור את החודש. ב־2011, למשל, המצוקה בקרב המעמד הבינוני־גבוה הציתה גל מחאות – מחאת הקוטג', מאהל מחאת הדיור בשדרות רוטשילד, מחאת העגלות על מחיר גידול התינוקות. המצוקה לא פסחה גם על העשירונים התחתונים, והתקשורת המרכזית שיקפה אותה לציבור בסיקור דו"חות עוני רבעוניים, תיעוד מקררים ריקים של משפחות נזקקות, ותיאורים מפי ראשי עמותות צדקה על היקפי העוני וחומרתו. שורש הבעיה, כזכור, היה ראש הממשלה דאז, שהיה מנותק מהעם – שתה שמפניה, אכל גלידת פיסטוק ועישן סיגרים, ומימיו לא שילם על שום דבר מכיסו. לכן גם לא ניסה כלל לפתור את הבעיה.
המציאות הזאת מאתגרת את כל מי שחפץ לקיים כהלכתה את מצוות הצדקה. לשאלה מה עושים עם הכסף, כלומר עם מעשר הכספים החודשי, עוד אפשר למצוא פתרון, מכיוון שהרבה מטרות טובות מוכרות לצורכי מעשר, החל בציוד רפואי ליד שרה וכלה בסידורים חדשים בבית הכנסת. אבל אז באים החגים, ואדם המבקש להיערך להם כראוי עלול להיתקל בפסק הרמב"ם: "כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כרסו… ושמחה כזו קלון היא להם". קלון אינו דבר נעים, ויהודי מבקש מן הסתם לקיים הלכה, אך מה לעשות? את מי להאכיל, כשאביונים חדלו לכאורה מן הארץ?
כאן המקום להזכיר שהתקשורת אינה משקפת תמיד את הדברים כמות שהם. מותר ואף רצוי לגלות קצת ספקנות, ולנסות לפענח את המציאות בעצמנו. הרי מחיר החשמל עלה, וכך גם מחיריהם של כל המצרכים כמעט. התחבורה הציבורית בפריפריה התייקרה אף היא וכמובן עלויות הדיור. אז אולי בכל זאת נותרו כמה אביונים? הרי כל אחד מאיתנו יודע כמה הוא מוציא כל חודש, ובשיטוט קל באינטרנט אפשר לגלות שההוצאה הממוצעת החודשית למשק בית בישראל נעה סביב 14,000 שקלים. כשמצרפים למידע הזה את גובה שכר המינימום (5,400 ברוטו), או את קצבת הזקנה המרבית (3,600), מסתבר שיש סביבנו הרבה אנשים שאינם עומדים בנטל.
מאות אלפי ישראלים מתפרנסים משכר מינימום או מקצבאות וחסרים כמה אלפי שקלים בכל חודש כדי להתקיים. יש לזה גם שם, "אי ביטחון תזונתי" – כינוי חדש לרעב הישן והעצוב, או בלשון נקייה, "זמינות מוגבלת של מזון, ואי יכולת להגיע באופן סדיר ובדרכים מקובלות לתזונה בסיסית" (לפי מכון ברוקדייל); אלו הילדים ששוב "שכחו" להביא אוכל לבית הספר; זהו הזקן הרזה כל כך שראיתם ברחוב; זו המנקה שמכניסה לתיק את מה שנשאר מהישיבה במשרד.
ואז מגיע תשרי, ובכל יומיים חג או שבת, והאנשים האלה, שגרים ממש לידנו, שכל כך קשה להם בשגרה, פשוט מרימים ידיים. חודש תשרי רק ממחיש להם את כיעור הדלות, את כאב המחסור, ואת המתח והדאגה המכרסמים כל חלקה טובה בנפש. חז"ל אומנם אמרו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אבל האם אנחנו, הבריות, יכולים או רוצים לעשות שבתות כסדרן ומועדים כהלכתם, ביודענו שאלפי בתים בישראל חווים רעב וצער? כך, ראוי שנצרף להוצאות החג הבא עלינו לטובה לפחות עוד כמה מאות שקלים. כך נדע שכאשר אנחנו מסבים לשולחן, יושבת באיזשהו מקום עוד משפחה, שתרומתנו עשתה לה את החג.
