בברירה שבין חרפה למלחמה, לפיד נקלע להתברברות. במקום הסכם מהיר וטקס חתימה חגיגי לפני הבחירות, ראש הממשלה מצא את עצמו בסבך משפטי מול התקוממות האופוזיציה, ובלי גיבוי של חברי ממשלתו. ההערות החמדניות של הלבנונים על הטיוטה האמריקנית הנדיבה היו אפוא סולם נוח לירידה מהעץ, אחרי שהתברר שממילא לא יוכל להשלים את המהלך לפני הבחירות.
מלכתחילה החתירה להסכם ניצבה על ההנחה שהברירה היא בין הסכם לא מיטבי – יהיו מי שיגדירו אותו חרפה – ובין המלחמה שמחרחר חיזבאללה. הבונוס היה בדרישה שהציגה לשכת לפיד לטקס חתימה בהשתתפות נציגי ישראל ולבנון לצד המתווך האמריקני. אכן יש אינטרס ישראלי מסוים במעמד כזה, שמקפל בתוכו הכרה לבנונית במשתמע – ולא פחות מכך תרומה נאה לקמפיין יש עתיד.
במהלך המשא ומתן נשען ראש הממשלה, לדבריו, על חוות דעת חיובית של היועמ"שית. כבר לפני שבועיים הוא תדרך את הכתבים המדיניים שיש לו גב משפטי לחתום על ההסכם. בריאיון כאן בשבוע שעבר אמר לפיד בפירוש שגלי בהרב־מיארה וצוותה אמרו שיגנו בבג"ץ על טענת הפטור ממשאל עם. אלא שההבהרות מלשכת היועמ"שית היו צוננות יותר: אולי בעקבות ההפסד הצורב בבג״ץ על מינוי מזוז, שלימד את היועמ"שית שיעור בצניעות, ואולי, כפי שטוענים גורמים במשרד המשפטים, אישור גורף לא ניתן כלל ולפיד פשוט שמע מה שהוא רצה לשמוע. בכל מקרה, עמדתה הרשמית והעדכנית של היועמ"שית היא שעדיין אין לה דעה מגובשת, מפני שלא קיבלה לעיונה את החומר המלא.
ההערכה הסבירה היא שגם אם המשא ומתן עם לבנון יבשיל יום אחד לטיוטה מוסכמת, היועמ"שית אכן תפטור את ההסכם מחובת משאל עם, אך לא תסתפק בהצבעה בקבינט, שלפיד נערך אתמול להציג בפניו את הפרטים המלאים. לכל הפחות יידרש אישורו בממשלה והנחתו על שולחן הכנסת, ושר המשפטים סער כבר הבהיר שלא ישתמש בסמכותו כדי לפטור את ראש הממשלה ממנה. הודעתו של סער הייתה מהלומה נוספת ללפיד, אבל גם לשר הביטחון גנץ שחפץ באישור זריז של ההסכם, אך נאלץ ליישר קו עם שר המשפטים ממפלגתו.
לפיד וגנץ מבינים שההתעקשות על הסעיף הפרוצדורלי הזה עשויה לחרוץ את דינו של ההסכם. דיון ציבורי ער בפרטים ועיכוב של שבועיים הנדרש על פי חוק לפני ההצבעה בממשלה מביאים אותנו לישורות האחרונה של מערכת הבחירות גם בלי הצבעה במליאה. בשלב הזה אין קשב ואין לגיטימציה לחתום. די להביט בגורלם של שני הסכמים בינלאומיים דרמטיים הרבה פחות שהונחו בקדנציה האחרונה על שולחן הכנסת ומשם נשלחו אל המגרסה: אמנת איסטנבול, שעוסקת במניעת אלימות נגד נשים אבל איימה לשנות את מדיניות ההגירה הישראלית, והסכם התרבות של האיחוד האירופי, שמעודד מחקר ופעולות תרבות ומפלה לרעה פעילות כזאת מעבר לקו הירוק. גורמי ימין חוץ־פרלמנטריים כמו פורום קהלת והמרכז למדיניות הגירה למדו את הפרטים, לחצו על אגף הימין בקואליציה בגלוי ומאחורי הקלעים, וההסכמים סוכלו.
במקרה של הסכם הגבול הימי עם לבנון, באגף ימין של הקואליציה (ולא רק איילת שקד) נערכים לדרוש גם את אישורה של הכנסת. כלומר: דחיית ההצבעה לכנסת הבאה. איש לא ייקח את הסיכון להעלות חוזה בינלאומי להצבעה בכנסת מתפזרת ובלתי צפויה. מסתובבים בה יותר מדי ח"כים שיודעים שתכף יעברו לצפות במליאה בערוץ 99 כי הם נפלטו בבחירות המקדימות, פרשו מהפוליטיקה או לא שובצו שוב במפלגתם – משוחררים מכל חשבון אלקטורלי, משמעת קואליציונית או מפלגתית. שלא לדבר על זאבים בודדים, כמו אביר קארה ואלי אבידר. פוטנציאל ההתבזות גבוה.
בוויכוח הפוליטי בין לפיד לנתניהו בולטת השתיקה של בנט. בשיחות סגורות הוא מביע תמיכה במתווה כרע במיעוטו, אבל סבור שלא נכון לקדם אותו ערב בחירות, אלא עדיף להמתין לאחריהן. לדעת בנט היה אפשר לנהל את המשא ומתן טוב יותר, ולהשיג חוזה טוב יותר, בטרם חיזבאללה טיפס על העץ הכורך בין הפקת הגז מכריש להסדרת המחלוקת. אבל בנקודה הנוכחית – גם לנוכח העובדה שבצד הלבנוני כבר לא נותר כמעט מה להפסיד – ההסכם עדיף על המשך האיום הביטחוני סביב האסדה בכריש והפוטנציאל למלחמה.
כמה שבועות של דחייה עד אחרי הבחירות אולי לא יגזרו התלקחות צבאית מיידית, אבל לפי התרעות מערכת הביטחון הגזרה תתלקח אם לא תושג הסדרה כלשהי. תוצאה חד־משמעית בבחירות תאפשר לממשלה הבאה להמשיך בזריזות יחסית את המשא ומתן מהנקודה שבה הופסק. במקרה של תיקו נוסף, סכנה מוחשית ללחימה בצפון תצטרף לרשימת נזקי האי יציבות הפוליטית.
רצף החגים מטשטש את קרבת הבחירות. כל עוד עם ישראל נע משולחן חג לשולחן שבת, מצום לסוכה, האדישות חוגגת. היקיצה, אם בכלל, צפויה בתום ההקפות השניות במוצאי שמחת תורה, שבועיים לפני פתיחת הקלפיות. רק שבועיים. אולי זה ההסבר להחלטה שהתקבלה באופן לא מתואם בשני המחנות לוותר על פלח המתלבטים במרכז. גם נתניהו וגם לפיד מעדיפים קודם לעורר את הבייס שלהם. אחרי שראש הממשלה שבר שמאלה, גם ראש האופוזיציה זנח את הקו ה"ממלכתי" והחריף את הטון – החל במתקפה על יו"ר ועדת הבחירות אחרי פסילת שיקלי וכלה בהכרזה החריגה שגם אם ייחתם הסכם בתיווך אמריקני, הוא לא יהיה מחויב לו.
שתי מפלגות שהיו אמורות להרוויח מחידוד העמדות של יש עתיד והליכוד הן הבית היהודי והמחנה הממלכתי, שמכוונות לאזור הדמדומים של המתלבטים. אלא שמסע הבחירות של המחנה הממלכתי עשוי קרעים. סעיף המדינה הפלסטינית והסכם הגבול הימי מסכסכים את אגף ימין ואגף שמאל ברשימתו של גנץ. המטה הציוני־דתי שמוביל מתן כהנא לא זוכה להעדפה בתקציבים, ודאי לא בהשוואה למה שעשתה כחול לבן בראשית דרכה כמפלגה גדולה ומאוחדת, שניהלה קמפיין אגרסיבי על ליבה של הציונות הדתית הליברלית. זוכרים את כרזת הדגל המוכתם בחרדל בעלוני פרשת השבוע בבתי הכנסת?
בצד השני גם שקד נטשה את קמפיין ממשלת האחדות שלה לטובת מסר אחד ויחיד: היא הגרוש ללירה של נתניהו. בלעדיי אין לו 61, היא טוענת שוב ושוב, מול הקריאה של הליכודניקים בכל ריאיון: "איילת לא עוברת". בליכוד עדיין לא זנחו את התקווה שהיא תפרוש מהמרוץ ברגע האחרון, אף שלפחות חלק מהסקרים מלמדים שמהלך כזה דווקא מחליש את גוש נתניהו במנדט. הנתון הזה הוא התשובה של שקד לטוענים שהיא מסכנת את סיכויי הימין. המצביעים שלי יישארו בבית או יעברו צד, היא מזהירה, אבל מודה שכדי להצליח היא צריכה להתחזק בקולות שיגיעו מהליכוד והציונות הדתית.
על אף הצהרותיה, אם שקד תישאר מתחת לאחוז החסימה עד לסקרים האחרונים הדילמה תונח לפתחה שוב. האם להסתכן בהתבזות במספר קולות מביך בקלפי שירדוף אותה בעתיד, או לפרוש עם מעט כבוד שאולי ישאיר לה פתח לטפס בעתיד על הגלגל. ההבדל בין פרישה להתרסקות בקלפי זניח לעומת הפרס אם תעבור את אחוז החסימה: כמו מהמר בקזינו, יש לה ז'יטון אחרון בערמה הגדולה. היא יכולה לפרוש ולקחת אותו איתה או להישאר במשחק עד הסוף: ארבעה מנדטים שמשלימים ל־61 הם הפרס הגדול שיאפשר לה לדרוש כל תיק. שקד כבר הצהירה שתרצה את המשפטים, אבל במשא ומתן קואליציוני תוכל לתבוע גם את החוץ. בתרחיש כזה ייתכן שגם נתניהו יעדיף אותה במיקום פחות אסטרטגי.
