נזכרתי בשיחה הזאת עם נפילתו של רס"ן בר פלח ז"ל בשבוע שעבר, שנהרג בזמן שאיגף עם חייליו דמויות חשודות ש"לא זוהו כחמושות". נזכרתי גם בעמית בן־יגאל ובבראל חדריה שמואלי ז"ל. עמית נהרג מאבן שהושלכה מאחד הגגות בכפר שצה"ל נכנס לתוכו; בראל מירי של מחבל שהכניס את האקדח בחרך החומה, מעט אחרי שמפגינים פלסטינים ניסו לחטוף את רובי החיילים דרך אותם חרכים.
"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד", כתב שאול טשרניחובסקי. הקרבנו את האנשים הנהדרים האלה, פרחי־פרחים, על מזבח הסיסמאות הנבובות שצה"ל בשנים האחרונות מייחס להן חשיבות עליונה. כל מוות כזה מעורר גל של צער וזעם אין אונים בציבור, והדוברים למיניהם – הרשמיים והבלתי רשמיים – ממהרים להרגיע, כדי שחלילה לא נבין שאנחנו בבעיה גדולה, כדי שלא נטיל ספק בנוהלי הצבא.
"צה"ל מחנך על ערך החתירה למגע", אומרים לנו מדי תקרית קשה. ממתי חתירה למגע היא ערך? ניצחון על האויבים הוא ערך; הגנה על חיי אדם היא ערך; ריבונות עם ישראל בארצו היא ערך. מגע אינו ערך. זהו בסך הכול כלי, אחד הכלים בארסנל האמצעים המשוכלל מאוד שעומד לרשות חיילינו. המטרה היא הכנעת האויב והרתעתו, ולצורך השגתה יש לבחור את הכלי היעיל ביותר. אבל הכי טוב להכניע את אויבינו בלי מגע.
"כך אנחנו נמנעים מפגיעה בחפים מפשע", מוסבר לנו תכופות. חפים מפשע לא עומדים על הגגות כשהצבא נכנס לכפר, שורקים ומשליכים בקבוקים ובלוקים. חפים מפשע לא מסתערים על החומה בגבול עזה. חפים מפשע לא מסתתרים ליד גדר ההפרדה בלילה. חפים מפשע יושבים בבתיהם, וכשחמושים מסתובבים באזור הם מורידים את התריסים, נועלים את הדלתות, ושוכבים מתחת למיטות. זה מה שחפים מפשע עושים – כמו שעשו יהודים בפולין, כמו שעושים היום יהודים בגבול הצפון, בדרום, ברחוב דיזנגוף בתל־אביב או ביהודה ושומרון.
כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע כשהצבא נכנס לכפר, או כשמזהים דמויות חשודות, או כשהמון מסתער על הגדר – כורזים בעברית, בערבית, באנגלית ובאספרנטו לכל החפים מפשע להיכנס לבתים או לעמוד ולהרים ידיים. מי שאינו נשמע להוראה זו, אינו חף מפשע. הוא מחבל ודמו מותר.
"אנחנו הצבא המוסרי ביותר בעולם". לא, אנחנו לא. אין שום דבר מוסרי בכך שמיטב בנינו יהרגו בידי מחבלים, אשר מנצלים את הנהלים המטופשים שבהם אנחנו כובלים את ידי לוחמינו. צבא מוסרי מבחין בין טוב לרע, ובוחר בטוב. והטוב הוא להשכים ולהרוג את מבקשי נפשנו. לעומת זאת, רע מאוד לסכן את אנשינו על מזבח של יחסי ציבור. תנו לחיילים להילחם, ויתמודדו נא אנשי ההסברה ויחסי החוץ עם הביקורת בעולם. איש עוד לא מת מנזיפה של מחלקת המדינה.
"כך אנחנו מונעים התלקחות או הסלמה בגזרה". איך אפשר לחשוב שהזהירות המופלגת שבה אנחנו מבצעים את פעילותנו תורמת לשקט בגזרה? אנחנו חיים לצד אוכלוסייה עוינת, שמחונכת לשנוא אותנו ולייחל למפלתנו. הכוח הרב שבידינו ירתיע אותה, ויגרום לה להימנע מלממש את שאיפתה לפגוע בנו, אם נעז להשתמש בו. התנהגותנו החששנית רק משמרת בקרבה את התקווה להביס אותנו. כל הצלחה זעירה שיא חווה מעודדת אותה להמשיך ולהסלים.
"הצבא שלנו חזק ומקצועי, ויודע לתחקר ולהפיק לקחים". אין לי ניסיון צבאי, בטח לא כשל אלוף יצחק בריק, שכתב כמה דו"חות מצמררים על מצב הצבא. אבל די בשמיעת הקצינים הבכירים מאוד שנכנסו לשדה הפוליטי בשנים האחרונות – בלי להזכיר שמות – כדי להבין שאנחנו חיים כאן בניסים. צה"ל, הצבא שאמור להגן עלינו מפני הקמים לכלותנו, זקוק לניעור חזק מאוד, פן חלילה וחס ניאלץ לטמון עוד פרחים באדמה.
