התופעה הבולטת ביותר עד כה במערכת הבחירות הנוכחית היא חוסר עניין. הבחירות הללו לא מרגשות כמעט איש, חוץ מהפעילים וחברי המפלגות, וגם הם לא כולם. במקומות העבודה, במרכזי הקניות, במגרשי ספורט ובשיחות חולין – הבחירות הקרובות פשוט לא תופסות מקום. גם כשכבר מתחילים לדבר עליהן, העסק נרגע מהר וכולם שמחים לעבור לנושא הבא.
לסיורי בחירות בשווקים מגיעים בעיקר מועמדי הימין. ביום שישי שעבר ראיתי קבוצה של ליכודניקים בשוק מחנה־יהודה. הם חצו את השוק לאורכו ולרוחבו, אבל האנשים העיפו לעברם מבט חטוף והמשיכו הלאה. רק איתמר בן־גביר עורר אמוציות. בכל זאת הוא הדמות המסקרנת ביותר בבחירות 2022. אבל חוץ ממנו, אין כמעט מועמדים שיגרמו לאנשים לחדול מעיסוקיהם כדי לשמוע את הסיסמאות הידועות ולקבל לידיהם פלאייר צבעוני.
כולם התרגלו, הן למערכות הבחירות החוזרות ונשנות והן למועמדים שאינם משתנים. לפני בחירות 2021 הגיע למחנה־יהודה ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. הוא עלה על דרגש גבוה ושאל את האנשים אם הם רוצים חלילה את יאיר לפיד כראש הממשלה. האנשים נאספו סביבו וצעקו בוז ללפיד. מה יאמר נתניהו עכשיו? לפיד הוא ראש הממשלה, לפניו היה בנט, ואולי העסק לא כל כך נורא, ואפילו לא שונה בהרבה ממה שהיה כאן בימי נתניהו עצמו.
אני שומע את נתניהו במסעות שלו ברחבי הארץ. כמו ראש הממשלה לפיד, גם הוא לא פורץ דרך חדשה עם חזון גדול. הניסיון הרב הוא היתרון אבל גם נקודת החולשה של הקמפיין שלו. כל מה שהוא זורק לאוויר אפשר להטיח בו מיד בחזרה. יוקר מחיה? איפה היית 12 שנה? מכון התקנים שאתה רוצה לבטל? למה לא ביטלת עד היום? לפיד וגנץ רוצים ללכת עם האחים המוסלמים? מה אתה עשית עם מנסור עבאס בשיחות בבלפור?
אם יש איחול שצריך להוסיף לקראת החג, הוא שתהיה כאן שנת הכרעה. לא חשוב לאיזה כיוון, או שבעצם כן, אבל העיקר שנצא ממעגל הקסמים הזה
ואם אין בשורות חדשות מכל כיוון, אין גם סיבה לבוחרים לשנות דעה נחרצת. העניין עוד לא נבדק ממש בסקרים, אבל לדעתי כל מערכת בחירות אצלנו תוקעת את הבוחר עמוק יותר בגוש שלו. אין כמעט תזוזות בין הגושים, ואם גוש הימין או גוש השינוי מתחזק או נחלש זה בגלל טעויות ומחדלים בצד השני – כמו ההתעקשות של שקד להמשיך במרוץ או פיצול הרשימה המשותפת, שגורמים לזריקת קולות לפח ומשחקים לידיו של המחנה הנגדי.
אני גם משוכנע שאילו הבחירות היו במועדן המקורי, התמונה הייתה שונה, תזזיתית יותר. במקרה כזה יש למצביעים פרספקטיבה רחבה יותר של שלוש־ארבע שנים, והוא יכול לשפוט את הממשלה ואת שריה לאורך זמן ולהחליט באופן מושכל עם מי הוא רוצה להמשיך. במציאות שבה יש בחירות בכל שנה בממוצע, אין אפשרות שיפוט רצינית. באפריל 2019 שני הגושים עמדו על 60 מנדטים, וזה גם המצב היום, לפחות על פי הסקרים.
מי שהיה בגוש הימין לא עבר לגוש השני, ולהפך. ואם זה קרה, זה הסתיים בקטסטרופה. ימינה של בנט עברה לגוש השינוי, והתוצאה ידועה. המצביעים שלהם לא עברו איתם, ותוך שנה ורבע כל העסק התפרק. יש גם חיבורים לא טבעיים אחרים, אבל הם הצליחו איכשהו לשרוד. אחרי שנתניהו יפרוש מהחיים הפוליטיים, המפלגות יסתדרו מחדש לפי שמאל־ימין מסורתי.
אביגדור ליברמן למשל גרר את המפלגה הימנית שלו לתוך איחוד עם העבודה, מרצ ורע"ם, אחרי ששכנע את חבריו שבנימין נתניהו הוא חלאת המין האנושי. גדעון סער, עוד שונא נתניהו, הלך כמעט באותה דרך, אבל בצורה קצת יותר מעודנת. זה לא יחזיק מים. סער חי היום במחנה הממלכתי עם גדי איזנקוט שחושב הפוך ממנו בכל נושא מדיני. סער התנגד להתנתקות; איזנקוט טוען כי ביטול ההתנתקות הוא אסון. איזנקוט תומך בהסכמי אוסלו; סער ושותפו השר זאב אלקין חושבים שההסכמים הללו הם אסון. החבורה הזו של בני גנץ מחזיקה בינתיים מעמד ביחד, אבל ברור לי שבהמשך הכול יתפרק וסער וחבריו ימצאו את עצמם עם הימין, הציונות הדתית והחרדים.
התזוזות ברגע זה הן פנימיות בלבד, בתוך הגושים. אני זוכר ימים שבהם אנשים חצו את הקווים בלי עכבות. בבחירות 1992, אנשי ליכוד שמאסו במה שקורה במפלגתם עברו לתמוך בגלוי ביצחק רבין, שהוביל את מפלגת העבודה. רבין קיבל בבחירות ההן 44 מנדטים, לעומת 32 של הליכוד. באותה מערכת בחירות נרשמו 77 אחוזי הצבעה. הדימוי הניצי והלאומי שרבין שידר עזר לו לנצח, אבל הוא לא השכיל להקים ממשלה רחבה, והציבור לא גיבה את הסכמי אוסלו שעליהם חתם.
שיתוק לאומי
התיקו הזה, הבחירות החוזרות ונשנות – ואם זה לא ברור לכם, אנחנו כנראה לפני סיבוב שישי – האדישות הציבורית ובזבוז המשאבים הלא נגמר, אינם מבשרים טוב לדמוקרטיה. האמירה הנפוצה בקמפיין השמאל ובקרב חלקים בתקשורת היא שאם נתניהו יזכה בבחירות, הלכה הדמוקרטיה. זה אולי נכון, אבל גם מציאות שבה אין הכרעה ואנחנו חיים בין ממשלות מעבר, מערערת את המוסדות הדמוקרטיים.
במצב ביניים כזה, הממשלה לא משתנה ורק מחכה לבחירות הבאות. לממשלת המעבר אין תקציב מסודר, אין לה אפשרות לתכנן את החיים לטווח ארוך, השרים שלה עם רגל אחת בחוץ, ולא לכולם יש גיבוי פוליטי ומוטיבציה נדרשת. יועז הנדל, למשל, ימשיך להיות שר התקשורת במשך חצי שנה נוספת ואולי יותר, אם לא תהיה הכרעה בקלפי, אף שפרש מהחיים הפוליטיים.
גם הכנסת לא יכולה למלא כך את תפקידה. היא נבחרת שוב ושוב, חלק מחברי הכנסת מתחלפים, ומי שלא נבחר מוצנח פנימה באמצעות חוק נורווגי מושחת. עבודת החקיקה לא ממש קיימת, והפיקוח על עבודת הממשלה המקרטעת נפגע אנושות. חודשים ארוכים הכנסת נמצאת בפגרה, לשמחתם של עובדי המשכן שמקבלים שבועות וחודשים של חופשה מאונס. יש חברי כנסת שמצטרפים בימי הפגרה, גורפים כמה מאות אלפי שקלים מהכנסת עד אחרי הבחירות, ורגלם אפילו לא דורכת במשכן.
ויש גם פיחות בערך הבחירות, שהן נשמת אפה של הדמוקרטיה וצריך להתייחס אליהן בחרדת קודש. ועוד לא דיברנו על הנזק הכלכלי, החברתי האזרחי ואפילו הביטחוני שנגרם לחיים כאלה בין קלפי לקלפי. אם יש איחול שצריך להוסיף לקראת החג, הוא שתהיה כאן שנת הכרעה. לא חשוב לאיזה כיוון, או שבעצם כן, אבל העיקר שנצא סוף־סוף ממעגל הקסמים הזה שהורס בשיטתיות את המדינה.
