ביום האחרון של החופשה טבלנו טבילת בוקר נטולת סלטות לפני הנסיעה בחזרה הביתה. כשיצאתי מהבריכה הרגשתי שיש לי קצת מים באוזן.
דוקטור גוגל
כולנו מכירים את התחושה – בקטנה, אמרתי לעצמי, זה קורה לי לא פעם ומשתחרר עצמונית אחרי קצת זמן. אבל שלושה ימים אחר כך, אוזן שמאל שלי עדיין הייתה סתומה לחלוטין. הדבר הראשון שעשיתי, כמו כל היפוכונדר טוב, היה לקבוע פגישה עם ד"ר גוגל. אחרי כמה גיגולים שכללו ניתוח מעמיק של מבנה האוזן ואבחנה עצמית הגורסת שכנראה שהצטברו לי מים באוזן התיכונה, החלטתי לבקש חוות דעת שנייה וקבעתי תור לרופא.
הבעיה היא שמערכת הרפואה הציבורית בישראל משום מה לא מתייחסת לאובדן שמיעה עקב הקמת מאגר מים באוזן כמקרה חירום: התור היחיד הפנוי היה חמישה ימים קדימה. לשמחתי מערכת הרפואה הסבתאית מקבלת גם בלי תור, אז החלטתי להשתמש בה ולגגל אחר תרופות סבתא נפוצות. הפתרון הראשון והזמין היה שימוש במקל אוזניים.
בהתחלה הרגשתי שזה עובד, אבל באיזשהו שלב, נראה לי במקל השבעים, התחלתי להבין שאולי אני עדין מדי. כנראה אני לא מצליח להגיע עם המקל למקווה הקטן שהקמתי. נקטתי אמצעים חריפים יותר, וכמו בניתוח מוח החדרתי את המקל עמוק עד כדי כך שלתחושתי האישית פגעתי באזור במוח שקשור לשפה וסנאי מצלמה כחול ילדים אז ויתרתי.
חמישה ימים ואין שינוי. הכול נשמע לי עמום, לא מובן, חצי ברור, כמו מסרים של יאיר לפיד. כל הסבתות בעולם היו אצלי באוזן. טפטפתי שמן זית כמה פעמים. זה לא כל כך עזר למים באוזן וגם לא עזר בכלל, כי הסתובבתי כל היום עם ריח של פוקאצ'ה, מה שגרם לי להתקשות בדיאטת הפחמימות שלי.
אחר כך ניסיתי טיפות, כי מה יותר הגיוני מלהוסיף עוד נוזל למקום שלא אמור להיות בו נוזל. ככל שהשיטות נכשלו גברה הבהלה. ומה אם כל החיים שלי אני אצטרך לספר לאנשים שאיבדתי שמיעה באוזן שמאל והם ישר ישאלו "איפה שירתּ?". אני אצטרך לענות שזה מהבריכה בכלנית!
שישה ימים. כבר הייתי מיואש. החלטתי להקדיש שעה, לא פחות, לטקטיקה המומלצת ביותר ברשת: לקפוץ על רגל אחת, להטות את הראש ולדפוק עם היד על האוזן. אם יותר לי לציין בפני הממונים על תחום המיתוסים ותרופות הסבתא ברשת: אתם חייבים להיות יותר מדויקים, כי בשום מקום לא מצוין אם חשוב איזו רגל קופצת ואם הדפיקה עם היד היא על האוזן הסתומה או על האוזן השנייה. נאלצתי לבדוק את כל האופציות, ואחרי שעה של ניסיונות כושלים החלטתי לוותר, כי התחלתי לחוש קצת מים בברך והתור לאורתופד הוא רק בעוד חצי שנה.
נס הפלפל
בתום שבוע לא שמעתי כלום באוזן שמאל, ולא היה שום משה שיכה באוזן ויצאו ממנו מים. התחלתי להתחרפן ומעולם לא הרגשתי קרוב יותר לטיטוס. קראתי באחד מאתרי תרופות הסבתא המומלצים שניפוח בלון יכול לעזור, אז ניפחתי 47 בלונים. גם ככה לילדים יש יום הולדת עוד מעט. הכול למען המטרה. אבל זה לא עזר.
אז ניסיתי לפהק. זה נורא מצחיק לפהק בכוח, כי זה אפשרי, אבל גם אתה וגם הפיהוק יודעים שזה לא פיהוק אמיתי. פיהקתי את עצמי לדעת, וחוץ מבאמת להתעייף – שום טיפה לא יצאה. זהו, נגזר גורלי, אני אבוד.
תשעה ימים חלפו ושיניתי גישה. אם אתה לא יכול להילחם בהם, שחה בהם. החלטתי פשוט להשלים עם זה שאוזן שמאל מיותרת, ולשדר למים שם שאני סבבה איתם ושיישארו אם הם רוצים. מובן ששיקרתי לעצמי. רמת הטירוף רק הלכה ועלתה. אז הצמדתי פן לאוזן כי סבתא אחת אמרה שזה עוזר, וזה באמת עזר לי לקבל כווייה דרגה שלוש באוזן.
חשתי ייאוש מוחלט. ברגעים כאלה אתה מבין שהשגרה הגופנית שלך היא אשליה. מספיקה בריכה אחת בכלנית כדי לגרום למכונה המופלאה הזאת שקרויה גוף האדם להפוך לגרוטאה מפורקת שדינה גריטה.
ואז, בארוחת בוקר בבית קפה, שמתי פלפל שחור על חביתה. אפצ'י, נגמר. תודה סבתות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
