"הברית הצפון אטלנטית" נוסדה באפריל 1949 כברית צבאית של מדינות המערב נגד האיומים שהן עמדו בפניהם מצד ברית המועצות ובעלות בריתה במזרח אירופה שהקימו את "ברית ורשה". ההתאגדויות הללו עסקו רק בצבא ובביטחון ובדרך כלל הניחו בצד את ההבדלים האידאולוגיים, המחלוקות הפוליטיות ותחרות כלכלית.
המדינות המייסדות היו בעיקר אלו השוכנות לחופי צפון האוקיאנוס האטלנטי ומכאן שם הברית: במערבו ארה"ב וקנדה, ובמזרחו בריטניה, צרפת, הולנד, בלגיה, איסלנד, פורטוגל, לוקסמבורג, דנמרק, נורווגיה ואיטליה. ספרד הצטרפה בשנת 1982 ואילו אירלנד, שוודיה ופינלנד העדיפו לא להצטרף. מאז 1952 יון ותורכיה חברות בנאט"ו.
קריסת ברית המועצות והתפרקותה למדינות אתניות גרמה גם להתפרקות "ברית ורשה", וכתוצאה מהאיום הנשקף מרוסיה לדמוקרטיות החדשות במזרח אירופה הן הצטרפו לנאט"ו. כך הורחבה נאט"ו מזרחה והיא כוללת גם את רוב מדינות ברית ורשה לשעבר: בולגריה, הונגריה, פולין, רומניה, אלבניה וגם גרמניה המזרחית לשעבר הצטרפה בשנת 1991 אחרי שהתאחדה עם גרמניה המערבית שהייתה כבר חברה בנאט"ו מאז 1955.
מעניין שגם מדינות שפעם היו חלק מברית המועצות וקיבלו עצמאות אחרי התפרקותה, חברות היום בנאט"ו: ליטא, לטביה, אסטוניה ("המדינות הבלטיות") וגאורגיה בתהליך.
מדינות שפעם היו חלק מיוגוסלביה והיום הן בנאט"ו: סלובניה, מונטנגרו, מקדוניה הצפונית וקרואטיה. בתהליך להצטרפות נמצאות בוסניה והרצוגובינה.
שתי המדינות שפעם היו צ'כוסלובקיה – צ'כיה וסלובקיה – גם הן חברות בנאט"ו, וכתוצאה מהמלחמה באוקראינה, שוודיה ופינלנד פתחו בהליך ההצטרפות לברית הצפון אטלנטית הכוללת כיום שלושים מדינות.
מה נותר מהגוש המזרחי? רוסיה, בלארוס, אוקראינה (שכוונתה להצטרף לנאט"ו הביאה עליה את המלחמה כיום) והרפובליקות באסיה למעט גאורגיה הנמצאת בתהליך הצטרפות לנאט"ו למורת רוחו של פוטין.
אלא שרוסיה הקימה מערך בינלאומי אד-הוק הכולל את סין, קוראה הצפונית ואיראן עם גרורותיה: עיראק, סוריה, לבנון, תימן ועזה. מערך זה איננו רשמי ואיננו מאורגן אבל כוחו הצבאי גדול ומשמעותי מבלי שהוא מטריד את עצמו בזוטות ערכיות מערביות כמו זכויות אדם ודיני מלחמה. צורת הטיפול הרוסי בעיר הסורית חלב ובפרבריה מדגימה היטב את אופי ההתנהגות של רוסיה וחבריה.
לעומת הנחישות הרוסית, המדינה המרכזית והחזקה ביותר בנאט"ו, ארה"ב, מגלה בשנים האחרונות אי רצון בולט להיכנס להרפתקאות צבאיות מעבר לים. כוחותיה עזבו בבושה את עיראק ואפגניסטן שהפכו למערבולת של היעדר ממשל וארגוני טרור פורחים תחת הגמוניה איראנית כשהממשל האמריקני עושה סלטות באוויר כדי לפייס את מנהיגי איראן.
המערכת הגלובאלית חזרה להיות דו-קוטבית: מצד אחד ארה"ב ונאט"ו ובצד השני רוסיה וחברותיה. ישראל נמצאת בקרבה גיאוגרפית לאימפריה האיראנית בעוד שמבחינה תרבותית ופוליטית היא חלק בלתי נפרד מקבוצת המדינות המובילות את נאט"ו. ואכן, ישראל נמצאת במעמד של "בעלת ברית עיקרית שאיננה חברה בנאט"ו" מאז 1989 ומעמדה שודרג בשנת 2016 אך ישראל עדיין לא חברה מלאה בנאט"ו.
לדעתי הגענו למצב שבו חשוב שישראל תשקול להצטרף לנאט"ו באופן מלא, תוך שהיא איננה מתפשרת על ענייני ביטחון חשובים כמו שליטה מלאה – אזרחית וצבאית – בבקעת הירדן ובשטחים החקלאיים במרחב יהודה ושומרון; מניעת הקמת מדינה פלסטינית; אי חשיפת עניינים הקשורים לנשק אסטרטגי; שליטה ישראלית מוחלטת וקבועה על רמת הגולן; חרות הפעולה נגד איראן וגרורותיה בכל מקום; ועוד.
המל"ל צריך להוביל את תהליך עיבוד הנתונים, ושיקלול התועלת, האינטרסים והמחיר שישראל תצטרך לשלם עבור ההצטרפות לנאט"ו. לבי אומר לי שבמצב הביטחוני והמדיני שישראל נמצאת בו, ובעיקר נוכח התקרבות איראן לנשק גרעיני והכתף הקרה שמפנה הממשל האמריקני לישראל ולאינטרסים שלה, התועלת שבהצטרפות מלאה לנאט"ו גדולה מהמחיר שישראל תיאלץ לשלם עבור המטריה הביטחונית הזו גם אם היא איננה מושלמת.
עם זאת, ברור שבסופו של דבר, גם אם ברית נאט"ו תצרף את ישראל לשורותיה "מלא מלא", עיקר נטל הביטחון ימשיך להיות מוטל על כתפי הישראלים שכן לא ניתן לסמוך על גופים בינלאומיים, חזקים ומאורגנים ככל שיהיו, כשמדובר במלחמה של ממש.
עצם החברות בנאט"ו יש בה כדי להרתיע מדינות תוקפניות שאינן יכולות לעמוד נגד קואליציה מערבית לוחמת.
