גבעת־יונה, הגבעה הגבוהה ביותר באשדוד, מתנשאת בסך הכול לגובה של 53 מטרים, אבל הגובה הזה מספיק בשביל לטעום לא מעט מיופייה של העיר: נחל לכיש שזורם לים, הנמל המרשים, וגוני החום של החולות המשתלבים בגוני הירוק של הגן הסמוך והפארקים של העיר. מרכז מבקרים חדש שנחנך לאחרונה במבנה הסמוך, בית אריה קלנג, מספר באמצעות סרטונים ומיצגים את סיפורה של אשדוד, מהקמתה ועד ימינו. הנסיעה בכבישים הרחבים, ומבני התרבות המפוארים, משלימים את החוויה התיירותית והפסטורלית שהעיר מעניקה למבקריה.
אבל לאשדוד יש גם פוטנציאל לא קטן לבעירה. במבט חיצוני, המבנה החברתי של העיר החמישית בגודלה בישראל, הוא מתכון בטוח למתחים חברתיים על אש גבוהה. קרוב לשליש מאוכלוסייתה של העיר הם חרדים מכל גוני הציבור החרדי, וכשליש נוסף הם יוצאי ברית המועצות. במועצת העיר יש לא פחות מ־11 סיעות שונות, ובעיר עצמה תושבים מ־99 ארצות מוצא שונות.
הביקור העיתונאי האחרון שלי באשדוד היה לפני ארבע שנים, בעקבות משבר שנוצר בעיר סביב פתיחת מרכולים בשבת. זה היה בראשית 2018, שנת בחירות לרשויות המקומיות, כשבאופק כבר הורגשו גם הבחירות לכנסת. הרבנים החרדים בעיר שלחו אז לראש העיר ד"ר יחיאל לסרי מכתב שבו האשימו אותו בדרדור הסטטוס־קוו בעיר ודרשו לאכוף מיידית את חוק העזר העירוני האוסר פתיחת עסקים בשבת. העירייה העצימה את פעולות האכיפה, בתגובה התקיימו בעיר הפגנות, ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הגיע לביקור שבתי מתוקשר כדי להביע תמיכה בעסקים הפתוחים. לסרי מצדו סירב אז להתראיין והעדיף להשקיע את זמנו בהרגעת הרוחות ובמציאת פתרון שיחזיר את השקט לעיר.
הוא הצליח. משבר השבת באשדוד נרגע כעבור זמן לא רב, ולסרי עצמו נבחר לקדנציה שלישית באותה שנה. השבוע לסרי שיתף מעט משיטות ההתמודדות שלו עם ההרכב החברתי המאתגר של העיר. המפגש עם לסרי התקיים במסגרת סיור של “קבוצת ירוחם“, קבוצה חברתית שהקים ד"ר צבי צמרת לפני למעלה מעשרים שנה, המקיימת אחת למספר חודשים סיורי למידה במקומות שונים בארץ.
“הגענו להסכמה בנושא השבת“, סיפר לסרי לחברי הקבוצה. “חנויות במרכזים המסחריים שבפאתי העיר פתוחות בשבת, אבל לא פותחים מרכול בשבת בסביבה דתית“. אנשי העירייה ערכו מיפוי של האוכלוסיות בעיר, והם דואגים לכך שאופייה הציבורי של השבת יהיה מותאם להרכב האוכלוסייה בכל אזור. “אנחנו לא פועלים כיום באמצעות דו“חות אלא בשיטות שונות ומגוונות“, תיאר לסרי. “זה לא סטטוס־קוו אלא התאמה של מדיניות האכיפה לאופי האוכלוסייה“. ראוי לציין שהמבנה הגאוגרפי של אשדוד מסייע לשיטה הזו. העיר מחולקת לרבעים, וכל רובע נהנה מפונקציות סביבתיות המאפשרות לו תפעול עצמאי כאילו היה עיר קטנה.
בקואליציה של לסרי יושבים עשרה חברי מועצה של ש“ס ויהדות התורה, לצד שישה חברים של “אשדוד ביחד“ המזוהה עם ישראל ביתנו, ועוד ארבעה חברים המייצגים מפלגות חילוניות. מצד אחד לסרי, חובש הכיפה, עומד על כך שבכל שכונה יהיו בתי כנסת, וכשמתקיימת הצבעה על הקצאות לבתי כנסת הוא מציע לחברי המועצה החילונים להיעדר ממנה. מצד שני, למרות הרוב השמרני בעיר, לסרי גאה בעובדה שאשדוד הייתה מהערים הראשונות שהתקיים בהן מצעד גאווה, ועוד בשיאה של מערכת בחירות. במבחן התוצאה, אומר לסרי, זה עובד לנו, ומצליח.
כשהוא נשאל מדוע מה שעובד בעיריית אשדוד לא מצליח לעבוד בממשלת ישראל, התשובה של לסרי חד־משמעית: הבחירה הישירה של ראש העיר היא סוד ההצלחה של השלטון המקומי. במילים אחרות, העובדה שראש העיר לא נדרש לעסוק מדי יום בשמירה על שלמות הקואליציה שלו, ושחברי המועצה יודעים שכמעט בלתי אפשרי להדיח ראש עיר באמצע קדנציה, היא שמייצרת את השקט הפוליטי ומאפשרת שלטון יציב.
מדינת ישראל ניסתה בעבר ליישם את שיטת הבחירה הישירה גם בבחירות לכנסת והניסוי לא צלח, אבל אולי אפשר עדיין לצמצם את היכולת להפיל ממשלה, כדי להשיג יותר יציבות שלטונית. שר הביטחון בני גנץ הצהיר בשבוע שעבר על כוונתו לפעול להקשחת התנאים לפיזור הכנסת. בין הסעיפים שהציג היו העלאת הרוב הדרוש לפיזור הכנסת ל־70 חברים, וביטול הפיזור האוטומטי של הכנסת אם התקציב לא עובר. לא בטוח שאלו הדרכים הטובות ביותר להשגת יציבות, אבל הכיוון נכון.
מעבר לניהול מתחים בתחום דת ומדינה, יש עוד שיעור שאפשר ללמוד מהסיפור של אשדוד. לסרי דיבר על המגוון העצום של ארצות המוצא בעירו, לא רק כאתגר אלא גם כהזדמנות להון תרבותי. "אנחנו משתדלים לתת לכל תרבות לבטא את עצמה באופן העמוק ביותר". הרב־תרבותיות של אשדוד מתבטאת במוסדות תרבות רבים ובאירועי תרבות מגוונים. בטיפוח תזמורת האופרה הקאמרית, לצד התזמורת האנדלוסית המפורסמת, שלסרי היה אחד ממייסדיה עם מוטי מלכא בשנת 1994. האנדלוסית עצמה היא סיפור רב־תרבותי. כשזכתה בפרס ישראל בשנת 2006, קרוב לארבעים אחוזים מהנגנים בה היו עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, שהמוזיקה האנדלוסית הייתה עבורם תרבות חדשה.
מאפיין ייחודי נוסף של אשדוד, המלמד על דרכים לפיתוח ערים בישראל, מצוי בפער בין מצבם הסוציו־אקונומי של תושביה ובין חוסנה הכלכלי של העיר. אשדוד ממוקמת כיום באשכול 4 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי, נתון שמזכיר שהיא עיר קולטת עלייה שהחלה את דרכה כעיירת פיתוח בפריפריה. עם זאת, עיריית אשדוד היא אחת העיריות החזקות בישראל, ומשתייכת לפורום 15 הערים העצמאיות שאינן זקוקות למענקים מהממשלה. סוד האיתנות הפיננסית של העיר טמון בנכסים הכלכליים והתעסוקתיים שלה. בראשם נמל אשדוד, הנמל הגדול בישראל, שקרוב ל־70 אחוזים מעובדיו הם תושבי העיר, ולצידו תחנת הכוח של חברת החשמל, בתי הזיקוק, וחברת אלתא מערכות, חברת הבת של התעשייה האווירית. "אשדוד היא עיר עם אוכלוסייה של ישראל השנייה והצלחה של ישראל הראשונה", אומר לסרי. נכסי התעסוקה והארנונה של העיר, המקום הגאוגרפי שלה בסמוך לים ולא הרחק מגוש דן, והיותה אחת הערים היחידות בישראל שנוסדו בתכנון מוקדם, הם שמאפשרים ללסרי לדבר על אשדוד כמטרופולין נוסף בין תל־אביב לבאר־שבע.
