125 שנים לקונגרס הציוני הראשון יצוינו באירוע מיוחד באולם ההיסטורי בבאזל, שבו תהיה לי הזכות ליטול חלק יחד עם רבים וטובות, ובראשם נשיא המדינה יצחק הרצוג. בכנסי מנהיגות מהסוג הזה, תמיד עולה מחדש בשלב כלשהו השאלה הגדולה 'מהי ציונות?'. אבל כבר בראשית דרכה, פעלו במקביל מספר סוגים של ציונות. כולנו מכירים את הציונות עליה נאבק חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, אבל היו גישות נוספות. למשל זו שהציעה דמות מרתקת ונשכחת בשם מרקו ברוך, שהפך עם השנים ליריבו של הרצל והאמין ב"ציונות הצבאית".
בניגוד להרצל ולרוב הצירים בקונגרסים הציונים שהגיעו ממדינות שהיום מכונות אשכנזיות, ברוך נולד באיסטנבול ופעל בין השאר באלג'יריה, מצרים ובולגריה. אל הקונגרסים הציוניים הוא הגיע לא כציר רשמי, אלא עצמאית, בלא הזמנה. אם הרצל הקדיש את חייו להשגת לגיטימציה למפעל הציוני על ידי שכנוע מנהיגי העולם, ובהם הסולטן הטורקי, שכדאי להם להעניק ליהודים שטח בארץ ישראל, ברוך בחר בדרך החרב. הוא נע חסר מנוח מעיר לעיר, ניסה לגייס משאבים לגדודים שילחמו בסולטן, פעל להקים גימנסיה צבאית עברית ראשונה ואף החל לגייס צעירים במצרים ל'אגודת בר כוכבא', שנועדה לשלב יהודים ממדינות האיסלאם בצבא ציוני עתידי. "אני מציע להשתלט על ארץ ישראל בכוח הזרוע", אמר בקונגרס הציוני השלישי, כשהתפרץ לבמה ודרש "להקים צבא יהודי ולהבקיע בכוח הנשק דרך לחירות. במקום לעשות זאת, אנו שולחים אגרות של התפייסות לסולטן הטורקי". בתגובה לדבריו, הרצל הורה להוריד מהבמה את הצעיר עם העיניים הרושפות, שהלך ברגל בהרים מז'נבה עד לבאזל כי נותר חסר כל. הרצל גם דאג למחוק את דבריו מהפרוטוקול.
לאורחים הנכבדים זו נראתה בוודאי כאנקדוטה. מרקו ברוך הצעיר לא היה לבוש כראוי, ותויג כאנרכיסט. בכל עיר שאליה הגיע, הסתכסך עם הקהילה היהודית או השלטונות, ובדרך כלל עם שניהם, וגורש. היסטוריה נעשית על ידי אנשים לא קלים והעימות הזה בין הרצל לברוך היה רגע מכונן, שילווה את ימי המאבק על הקמת המדינה ואת תולדות האומה. כבר מעל מאה, אנחנו חיים את המתח שבין שתי הגישות הללו, בין המאמינים בפשרה ובדיפלומטיה ובין החושבים שעלינו בראש ובראשונה לחיות על חרבנו.
לטעמי, אין טעם להכריע בין שתי התפיסות. הן עומדות בגאווה זו לצד זו – הציונות המדינית של הרצל, לצד הציונות הצבאית שהציע מרקו ברוך – שזאב ז'בוטינסקי אמר כי גילה בזכותו "את סוד המהפכה העברית. המילה 'גדוד עברי' נפלטה בפעם הראשונה בתולדות הציונות משפתיו". למעשה, גם תנועות השמאל ההיסטורי קיבלו הרבה מהגישה של מרקו ברוך, ויודו שכוח צבאי מודרני הוא בסיס לקיומה של ישראל במזרח התיכון.
ככל הנראה, אף אחד לא טרח לבקש סליחה ממרקו ברוך – שסיים את חייו בדרך אומללה בגיל 27, בשל אהבה נכזבת, שאליה ודאי נוספו תחושת ההחמצה הפוליטית. חישבו באיזו תוספת מנהיגותית יכולה היתה לזכות התנועה הציונית, אילו היתה משכילה לחבק את מרקו ברוך, שהקים אינסוף ארגונים ושלל כתבי עת במשך פתיל חיים קצרצר כל כך. אבל שמו נשמט מדפי ההיסטוריה של הציונות, מלבד בבולגריה, שבה הוא נחשב על ידי חלק מהקהילה כאחד מחוזי המדינה וכיקירם של נסיכים ואנשי רוח. העולים הבולגרים גם בחרו לקרוא על שמו את שכונת תל ברוך בתל אביב.
אבל מעימות הגישות בין הרצל לברוך ניתן ללמוד הרבה. אני מאמינה שהוויכוח הוא עצם המהות של הציונות. דווקא היום, כשישראל מתחלקת באופן קשיח בין ביביסטים ורק-לא-ביביסטים, עדיף להיות קצת פחות טוטאליים ומעט פחות נחרצים ולנסות לבחור בדרך שמעניקה מקום לשתי תפיסות להתחכך זו בזו. אפשר להתווכח, אפילו לריב, אבל תמיד להקשיב, ולבסוף לפעול יחד. לא להוריד איש או ציבור מהבמה.
