אייי איייי אייייי תשמעו סיפור, לפני כמה שבועות הגעתי לירושלים, לשבת בר מצווה של קרוב משפחה אהוב שלי, וכמו ברוב שבתות בר המצווה שיש בעולם, גם האירוע הזה התקיים בבית כנסת יפה וגדול וצפוף, ואני שמחתי כשהגעתי לשם, כי הרבה זמן לא נכנסתי להתפלל בבית כנסת. פעם, לפני שהמגפה חרבשה לנו את החיים, הייתי נכנס מדי פעם לבית כנסת כדי להתפלל, אבל מאז המגפה אני כבר לא מגיע לתפילות בכלל. וזה לא שאני לא מתפלל ברוך השם. כל החיים שלי הם תפילה מתמשכת. אבל התפילה שלי היא תפילת יחיד.
בקיצור הגענו לבית הכנסת, הילדים נכנסו עם שיזינג לעזרת הנשים, ואני נכנסתי לבדי לעזרת הגברים. הגענו לתפילה באיחור, וכל המקומות בבית הכנסת היו כבר מלאים, בטח בגלל הבר מצווה, אז לא היה לי איפה לשבת, ופתאום נכנסתי להתקף חרדה, כי נזכרתי שכשהייתי ילד, הסיוט של החיים שלי היה להיכנס לבית כנסת ולחפש שם מקום, כי תמיד הייתי נכנס לבית כנסת לבד, כי אבא שלי לא גידל אותי, ובכל פעם שהגענו לבית כנסת, אמא שלי הייתה נוטשת אותי ועולה לעזרת הנשים, ואני הייתי נכנס לבית הכנסת ברגליים כושלות, ובידיים רועדות, ומחפש לעצמי מקום. ותמיד הייתי מקווה שמישהו יראה אותי, שמישהו ייגש אלי ויגיד לי, בוא חביבי, בוא, הנה, בוא, אתה יכול לשבת כאן, ובאמת הרבה פעמים אמא שלי הייתה דואגת שכל מיני חברים שלה ידאגו לי, ויושיבו אותי לצידם, אבל לפעמים לא היה מי שיושיב אותי לצידו, איייי, לפעמים הייתי פשוט נזרק לעזרת הגברים, לבדי, עם שק של טלית ביד, ורוק סמיך בפה, ודוק של בכי בעיניים. אייי אייי איייי נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא הייתי בודד כמו שהייתי בודד ברגעים האלה, בשניות האלה, של חיפוש המושב שלי בבית הכנסת, ושל חיפוש המקום שלי בעולם.
וכמו בילדותי, גם אז, בבית הכנסת שבו הייתי, אף אחד לא ניגש אליי, ואף אחד לא ראה אותי, ואף אחד לא אמר לי בוא, אתה יכול לשבת כאן, וגם אני לא ממש תקשרתי עם עצמי, הייתי במין לופ כזה של מצוקה, אז פשוט הלכתי לפינה של בית הכנסת, ונעמדתי, והתעטפתי בטלית, ועצמתי עיניים, ונעמדתי שם, מבוהל ומבויש וחלש ואומלל, וכל מה שרציתי זה לברוח החוצה, ולחבק את שירה שלי ואת הילדים שלי, ולבכות להם לתוך הכתף, אבל במקום זה פתחתי סידור, ותקעתי את הראש במילים, אהבת עולם אהבתנו, השם א־לוהינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו, ברוך אתה השם, הבוחר בעמו ישראל באהבה.
שמע ישראל איזה התקף חרדה היה לי שם. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, ושכולם צוחקים עליי, ושכולם זוכרים לי את הילד הקטן והמובס שהייתי. הלב שלי התחיל לדפוק, טם טם טם טם טם, והידיים שלי התחילו להזיע, והקרחת שלי התמלאה באגלים כבדים, והראש שלי הסתחרר, הרגשתי שאני הולך להתעלף, מישהו ניגש אלי עם חיוך ענק, ואמר לי, אתה רוצה לשבת, בוא, יש מקום מקדימה, ואני רציתי להתחיל לבכות מולו ולצעוק עליו, אבל במקום זה אמרתי לו, מה, לא, הכול טוב, אני בסדר, תודה, והאיש הנחמד שאל אותי, אתה בטוח, יש שם מלא מקום, שמנו כיסאות חדשים, ואני אמרתי לו, כן כן, אני בסדר, וחייכתי חיוך מוזר, וניסיתי להצליח לנשום.
ואחרי כמה דקות כאלה איומות, הצלחתי למצוא את הכוחות כדי להימלט מחוץ לבית הכנסת, וכשיצאתי החוצה פגשתי שם את שיזינג, שיצאה כמה דקות לפניי, עם התקף חרדה משלה, חחחחח, וחיבקתי אותה ואמרתי לה, שיז אני במצוקה נוראית, תראי, אני כולי מזיע, אני הולך להתעלף, ושיזינג הסתכלה עליי במבט מבוהל כזה, ומיד עזרה לי להוריד את הטלית ולנגב את הזיעה, ולשתות קצת מים, ולנשום רגע קצת, ואחרי כמה שניות כאלה אמרתי לה, וואי אני כל כך מתוסבך, זה לא ייאמן, אני לא מצליח להחזיק עשר דקות בבית הכנסת, ושיזינג אמרה, כולם מתוסבכים. וגם היא אמרה, בית כנסת זה באמת מקום אינטנס.
ואחרי כמה דקות הבחור המתוק סיים לקרוא בתורה, וכולם נערכו לזריקת הסוכריות, ושיזינג נכנסה עם חיה ונח, שהיו אמורים להשתטח על הרצפה, ולהיאבק בילדים אחרים על הסוכריות שייזרקו, איי אייי איייי מי הדפקט שהמציא את המנהג הזה, החיים לא מספיק קשים, עכשיו ילדים צריכים להילחם זה בזה על אוכל. בקיצור גם הסשן הזה של הסוכריות לא ממש עשה לנו טוב לנשמה, והילדים שלנו, שגם ככה מרגישים הכול תמיד, הרגישו את המתח המטורף שהציף אותי, ובגלל שהם ראו שאני לא מתפקד הם התחילו להתנהג גרוע, לצעוק ולבכות, להם מותר עדיין לצעוק ולבכות. ואני חיבקתי אותם, ואמרתי להם, בבקשה תעזרו לי, אבא לא מרגיש טוב, בבקשה, בבקשה תפסיקו לבכות.
וזהו חברים זה הסיפור. בית כנסת יכול להיות גן עדן קהילתי, מכיל ומנחם. אבל הוא יכול גם להפוך, ברגע אחד, למרחב טראומטי ומצלק, של בושה ושל טשטוש, של געגועים ושל אשמה. ואני, אני בצד של המתוסבכים. הייתי בטוח שהשנים יגרמו לי להתגבר על המצוקה האיומה הזו שאני מרגיש בכל פעם שאני נכנס לבית כנסת, אבל ההפך הוא הנכון. מתברר שככל שהשנים חולפות, הילד שהייתי חוזר לחיי, ואני הופך יותר חלש, יותר פגיע, יותר חשוף, יותר מובס, והרבה יותר מתוסבך. איייי שכוייח ברוך השם זכינו להיות קצת מתוסבכים.
