קבלו משפט משעמם: "ועדה 5244 דנה בתקן 944 בעניין דרישות הבטיחות". מאחורי השממה היצירתית הזאת מסתתר הסיפור המטורף על המזגנים, שאתם חייבים לשמוע. זה הולך ככה: בארץ כסת"חלנד החמה שבאסיה, יצרני המזגנים התפרנסו יפה. המכירות הלכו מצוין כיאה למדינה מדברית, ושוק המזגנים גלגל כ־3 מיליארד כסת"חים חדשים בשנה. שמחו האזרחים, ושמחו עוד יותר חברות המזגנים.
אך למרות זאת מילאה את לב היצרנים חרדה, שמא יקום להם מתחרה שיביא מזגנים זולים מעבר לים ויקטין את חלקם בחגיגה. מה עשו? באותה מדינה פעל "מכון התקנים הכסת"חאי". ניגשו יצרני המזגנים אל המכון והקימו בו "ועדת מומחים". זו קבעה חיש מהר תקן־בטיחות מיוחד למדינת כסת"חלנד: "כל המזגנים חייבים להיות בעלי מעטפת שעשויה מחומר עמיד־אש".
אך אויה, באותה "ועדת מומחים" ישב גם נציג מערך הכיבוי של אותה מדינה – מומחה לבטיחות־אש. "אבל רגע", הוא ניסה להסביר לנציגי החברות, "הדרישה הזאת כלל לא הגיעה מאיתנו, ומבחינתנו אין בה צורך. היא גם לא באמת תמנע שריפות". אבל יצרני המזגנים התעלמו ממנו. מה כבר נציג הכבאות מבין בבטיחות? בכל זאת הם החליטו להסתיר את התקן החדש מאחורי ניסוח משעמם במיוחד: "תקן 944 של ועדה 5244 שדורש לבודד את מקורות התלקחות האש על ידי מעטפת מחומרים עמידי אש, ודרישה לשימוש בכבלי p2 עם נתיך תרמי פנימי".
יצאו נציגי חברות המזגנים ממסדרונות המכון הטחובים שמחים וטובי לב, כאשר הם יודעים שכעת, עם הדרישה החדשה, המתחרים שלהם יצטרכו להקים קו ייצור ייחודי שיהפוך את העסק ללא־משתלם בעבורם. חיש קל הגיע שוק המזגנים בכסת"חלנד למצב ריכוזי ביותר: שתי חברות בלבד שלטו בכ־80% מהשוק, וכל תחרות שעשויה להוריד מחירים נמנעה. הסכנה חלפה.
תדיראן ואלקטרה שולטות בשוק המזגנים ומעלות מחירים, בחסות "תקן בטיחות" שנוצר למרות עמדת הכבאות
נשמע אגדה? ובכן, זה בדיוק המצב אצלנו בישראל. תדיראן ואלקטרה, שתי חברות המזגנים הגדולות, שולטות כל אחת בכ־40% מהשוק ומעלות מחירים בלי הפרעה, בחסות "תקן בטיחות" שנוצר למרות עמדת הכבאות שהוא לא יגן מפני שריפות. מי שהיו משוכנעים שהתקן הכרחי הם, כמה מפתיע, נציגי תדיראן ואלקטרה בוועדת המומחים, אורי אדר וברני יקובוביץ, שהצליחו לסחוף אחריהם גם חלק מנציגי הציבור. זה היה המצב, עד שהשבוע החליטה שרת הכלכלה אורנה ברביבאי לשים לו סוף.
קצת רקע: בחוק ההסדרים האחרון קודמה "רפורמת הייבוא", שנועדה לבטל שורה ארוכה של תקנים ישראליים ייחודיים, כך שאפשר יהיה לייבא מוצרים לישראל על בסיס תקינה אירופית או אמריקנית. אלא שכדי לעשות זאת צריך לכנס ועדה שתדון בכל מוצר ומוצר. שרת הכלכלה פעלה לזרז את התהליך בביטול התקן על ילקוטים, חומרי ניקוי ומוצרי היגיינה אישית, אבל במקרה של תקן 944, שיִיקר לכולנו את המזגנים, היא גילתה שחברות הענק מצליחות לסרס ולנטרל את ההתקדמות.
הדיון הראשון נערך בינואר והסתיים בלי הכרעה; המומחים ביקשו מידע על שריפות מזגנים ב־15 השנים האחרונות. בשבוע שעבר התקיים סוף־סוף הדיון השלישי והוסכם לוותר על חלק מהדרישות הייחודיות לישראל, אבל המומחים מרחו את היישום: הם דרשו שקודם הכנסת תאשר את "חוק מתקיני המזגנים", שאמור להגביל את הטיפול בהתקנת מזגן לטכנאים שעברו הכשרה מסוימת, ואז להמתין שנה ולראות איך הוא נאכף. השבוע לברביבאי נמאס, והיא הודיעה שתשתמש בסמכותה לבטל באופן עצמאי את התקן הישראלי, כפוף לשימוע שייערך ב־10 באוגוסט. התוצאה המבורכת הזאת נזקפת גם לזכותו של עיתונאי "כלכליסט" שלמה טייטלבאום, שחשף בעקביות את הפרוטוקולים מדיוני מכון התקנים והעלה את הנושא לסדר היום, גם של השרה.
למרבה התסכול, המזגנים הם רק דוגמה אחת להתנהלות כללית שגובה מחיר מכולנו. בחודש מרץ האחרון נחשף דיון דומה בתקן ייחודי לישראל, המחייב התקנת גלאי עשן בלוחות חשמל, בניגוד לעמדת רשות הכבאות. גם שם ההחלטה נדחתה בלחץ החברות המתקינות את הגלאים, שנציגיהן יושבים בוועדות מכון התקנים.
בהסתכלות כוללת על הייבוא ביחס למספר הנפשות, עד שנת 2001 הייבוא לישראל תאם פחות או יותר את המספרים במדינות ה־OECD. אך בשני העשורים שחלפו מאז נפתח פער שעומד כיום על 36% לרעת ישראל. הייבוא לכאן קטן יותר ממה שיאה למדינה מפותחת, בין השאר בעקבות חסמים כמו מכסים ותקנים ייחודיים.
הכלכלן ד"ר אורי כץ שלף השבוע פיסת ארכיון מעיתון "דבר" בשנת 1962, שכותרתה: "הייבוא המתחרה מדאיג את התעשיינים". הקריאה בדיעבד מדהימה. "התאחדות בעלי התעשייה מנהלת מו"מ עם מכון התקנים כדי לגבש תקנים ישראליים מקוריים למוצרים המיוצרים בארץ", דווח בעיתון. "לדעת התעשייה אין להעתיק ללא אבחנה את התקנים המקובלים בארצות אחרות, אלא צריך לנסות לגבש תקנים מקומיים". והפאנץ' ליין: "נראה כי גם אגף תעשייה במשרד המסחר והתעשייה מצדד בגישה זו ומתנגד להעתקה מיכאנית של תקנים מחו"ל".
כל הסיפור שחור על גבי כחול־לבן. התקינה הישראלית הייחודית הומצאה בידי תעשיינים בעלי אינטרס כדי לשמור על תחרות נמוכה, ולא כדי לשמור על שלום הציבור. הממשלה חברה אליהם, התגלגלו לו לו לו, השתוללו לו לו לו, וכך נולד יוקר המחיה. אז כבוד לשרה אורנה ברביבאי, לחושפים ולעוסקים במלאכה שחגגו השבוע ניצחון קטן בלי להזדקק לסובסידיות ועיוותי שוק. תשאפו קצת אוויר מזגנים קריר ותחזרו למאבק. יש עוד הרבה עבודה.
נוטשים את הכיתות
כמה ימי חופשה יש לכם בשנה? אם אתם עובדים "רגילים" במשק יש לכם (לא כולל שבת) 21 ימים בשנה. למורים לעומת זאת, יש 96 ימי חופשה. ברוך השם, כן ירבו. הקנאה וצרות העין מוציאות את האדם מן העולם ומזיקות לעור הפנים, כך אומרים. הבעיה מתחילה כשמסתכלים על הימים שבהם מערכת החינוך נמצאת בחופש, אבל בשאר המשק עובדים כרגיל, כמו ימי אסרו־חג למיניהם, חנוכה, השבוע שלפני פסח, וכמובן – החופש הגדול. קוראים לזה "עומס ימי חופשה", והשאלה היא עד כמה הפער בין החופש של הילדים לחופש של ההורים מעמיס על המשק.
לפי דו"ח הממונה על השכר במשרד האוצר שפורסם השבוע, במדד העומס אנחנו מובילים את העולם המערבי – 75 ימי פער. את הנזק למשק מעריכים באוצר בכ־100 עד 250 מיליון שקלים ליום. בחישוב פשוט: הפער הזה מגיע לכמעט 19 מיליארד שקלים בשנה. קטסטרופה, בלי שום סיבה טובה. אגב, הפער הזה קיים גם במגזרים שאינם חוגגים את החגים היהודיים.
בהסתכלות פשוטה, הבעיה הזו נראית פתירה בעליל. עיקר הפער נובע מהעובדה שרובנו עובדים חמישה ימים בשבוע, בעוד רוב התלמידים לומדים שישה ימים בשבוע. ברוב המדינות המפותחות עברו כבר מזמן לשבוע לימודים של חמישה ימים, ואם ישראל תאמץ את המודל הזה אפשר יהיה לתת למורים ולתלמידים ימי שישי חופשיים, ותמורתם לבטל את החופשים המיותרים בל"ג בעומר או באסרו־חג שבועות. קלי קלות. אלא שבהסתכלות מורכבת יותר רואים את יפה בן־דויד.
מזכ"לית הסתדרות המורים, שנמצאת בימים אלה במו"מ עם האוצר על הסכם שכר חדש, כבר הציבה אולטימטום ולפיו לא תדון בנושאי התאמת ימי החופש לפני שייסגר נושא השכר. מיד ניגע גם בנושא הזה. בהצעה הנדיבה שהעביר האוצר להסתדרות המורים בשבוע שעבר, לא הילכו בגדולות. במקום להחיל את החופש בכל ימי השישי בשנת הלימודים, 37 במספר, הוצע רק להעביר את ימי החופש באסרו־חג, ל"ג בעומר ותענית אסתר ליום שישי הסמוך, וכך להקטין את העומס בחמישה ימים. יפה בן־דויד דחתה את ההצעה בבוז, קושרת את חופש אסרו־חג בעבותים עד קרנות המזבח. כשנשאלה על כך השבוע בערוץ 12 ענתה: "הפתרון של ימי החופשה לא צריך להיות על גבם של עובדי ההוראה… בדו"ח (של האוצר, י"ש) לא דיברו על כיתות צפופות, ולא הציגו את העובדה שאנחנו עובדים הרבה יותר שעות מבשאר מדינות ה־OECD, שם עובדים פחות ומקבלים יותר שכר. שם גם יש יותר ימי חופשה מאשר במדינת ישראל".
הדברים של בן־דויד עשויים לעורר מחשבות נוגות על עתיד מקצוע החינוך ועל הציניות האכזרית של נערי האוצר, אלא שהם פשוט לא נכונים. המזכ"לית לא טרחה כנראה לקרוא את הדו"ח שהוציא השבוע הממונה על השכר באוצר, קובי בר־נתן, האיש שיושב איתה בחדרי המו"מ כבר כמה חודשים. אילו עשתה זאת הייתה מגלה שדווקא יש בו התייחסות לכל הנושאים שהזכירה.
ראשית, ימי החופשה. "התלמידים בישראל לומדים הכי הרבה ימים בשנה במדינות ה־OECD", מכריז הדו"ח. על פי הנתונים, תלמידי יסודי בישראל הולכים לבית הספר 214 ימים בשנה, לעומת 186 בממוצע המדינות המפותחות. גם בחישוב לפי שעה אנחנו בראש. 938 שעות לימוד סטטוטוריות אל מול 807. בקיצור, ילדינו נמצאים הכי הרבה זמן בבית ספר, אבל החופשות שלהם מסודרות כל כך רע שהתחושה היא הפוכה בדיוק. בשורה התחתונה, לא רק שבאוצר הציגו את הנתונים שיפה בן־דויד האשימה אותם בהתעלמות מהם, הם אפילו ממליצים ללמד פחות.
הלאה. האם מורים ב־OECD "עובדים פחות ומקבלים יותר שכר"? זאת שאלה מורכבת, משום שהיא דורשת להביא בחשבון גם את רמת המשכורות ויוקר המחיה בכל מדינה, בדיוק סוג החישובים שיודעים לעשות ב־OECD. ואכן, דו"ח האוצר מביא את ההשוואה שעורך ארגון המדינות המפותחות בין שכר המורים בכל מדינה, לשכרו של עובד ממוצע בעל השכלה על־תיכונית. לפי ההשוואה שנערכה בשנת 2021, המשכורות הניתנות למורים וגננות בישראל תואמות את המשכורות בעולם, ואפילו טיפ־טיפה גבוהות יותר. כן, כן. במשרות מנהלים יש אפילו פער משמעותי לטובת ישראל. עם זאת, כשעולים לדרגת תואר שני מתברר שהמורים המשכילים אצלנו מרוויחים מעט פחות ממקביליהם בעולם המפותח. אולי בגלל מסחרת התארים השניים למורים המקובלת במקומותינו, שהפכה את כל העניין לבדיחה שלא מקבלת יחס רציני.
אבל דווקא הנתון הדרמטי ביותר שמגיע מה־OECD זוכה להתעלמות מצד יפה בן־דויד וחבריה. הכוונה היא לפער המטורף בין שכר המורים הוותיקים למורים המתחילים. מערכת החינוך הישראלית מחזיקה בתואר המפוקפק של מקום שני בעולם בפער הזה; רק הקוריאנים עוקפים אותנו. הנה הנתונים: מורה מתחיל מרוויח 41% משכרו של מורה בשיא הוותק. זה משפיע גם על תוספות השכר: בגין ביצוע תפקידים כמו "רכז שכבה" או "סגן מנהל" מורה ותיק מתוגמל כמעט פי שלושה ממורה צעיר. שכרו הממוצע של מורה בשנתו הראשונה עומד על כ־5,500 שקלים, כתוצאה מכך שמאפשרים להם לעבוד בממוצע רק 65% משרה. לעומת זאת, שכרם הממוצע של מורים בעלי ותק של 30 שנה ויותר נושק ל־20 אלף שקלים, במשרה מלאה כמובן. כך יוצא ששכר ממוצע למשרת הוראה מתקרב ל־14 אלף שקלים, נתון שמקומם מורים רבים כשהם רואים אותו הרחק מלמטה.
התוצאה של כל אלה היא נטישה בהולה של מקצוע ההוראה בשנים האחרונות, עם רוח גבית מהקורונה. לפי הנתונים בדו"ח, קצב הנטישה של מורים צעירים זינק ב־60% בתוך שלוש שנים. בשנה שעברה, אחד מכל חמישה עובדי הוראה בעלי ותק נמוך מחמש שנים – הפסיק ללמד. באותו ריאיון התייחסה מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן־דויד לנתונים שפורסמו וטענה: "זהו שקר וכזב. הדו"ח מגמתי, מסלף את האמת. זו הסתה פרועה כלפי ציבור עובדי ההוראה. אתה יודע מה צריך להדאיג אתכם? לא ימי החופשה, אלא מי שנכנס למערכת. העזיבה הגדולה – לא רק של המתחילים, גם של הוותיקים". אז זהו, שעל פי הנתונים קצב הפרישה אצל מורים ותיקים נשאר קבוע פחות או יותר בעשור האחרון. המורים הוותיקים והגמלאים, בסיס הכוח הפוליטי של בן־דויד בהסתדרות, הרבה יותר מרוצים מהתנאים שהיא סידרה להם.
גם במשרד החינוך פרסמו השבוע מתווה שנותן תוספת למורים הצעירים, שיתחילו מ־9,500 שקלים לחודש, אבל גם תגמול שנע בין 1,200 ל־2,600 שקלים למורים ותיקים. עוד כלולים במתווה: שמירה על ההטבות הכרוכות בוותק ובדרגת השכר, הגדלת אחוזי המשרה עד 140%, התקדמות שכר באחוזים, הגדלת שעות נוספות לגננות והארכת "בית הספר של החופש הגדול" עד 31 ביולי. בקיצור, שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון פספסה כנראה את השיעור על כך שלממשלה אין באמת עצים שמצמיחים כסף. במתווה שלה אין שום סעיף שמסביר מאין יבוא התקציב לכל ההגדלות הללו, או סעיף שמציע פתרון לבעיות מבניות כמו הפער המחפיר בין הוותיקים לחדשים, חוסר הסמכות של מנהלים, או שומו שמיים היעדר היכולת לפטר מורים בעייתיים.
אם את המלחמה של בן־דויד ורן ארז אפשר להבין כחלק מתפקידם – הרי שקשה להשלים עם הגיבוי שמעניקה שאשא־ביטון למהלכיה הבריוניים של בן־דויד (עם ארז היא דווקא מסוכסכת). תפקידה של שרת חינוך הוא לייצג את האינטרס של הציבור הרחב ולא למעול בו לטובת קבוצת לחץ. בטח לא באמצעות "מתווה" שאינו מתקן את חוליי המערכת אלא רק מוסיף עוד הוצאה ממשלתית.
תקציב משרד החינוך בשנת 2011 עמד על 34.9 מיליארד שקלים. עד 2022 הוא הספיק לזנק ל־73 מיליארד, יותר מפי שניים. במקביל, ישראל הידרדרה במבחני פיזה ב־7 נקודות על פני העשור האחרון. המסקנה ברורה: אין טעם לשפוך עוד ועוד כסף על המערכת, לפני שפותרים לפחות חלק מהבעיות המבניות העמוקות שלה.
