לקראת הבחירות לכנסת התשיעית 1977 הוקמה מפלגת מרכז חדשה. יגאל ידין, הרמטכ"ל לשעבר, שיתף פעולה עם אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר ובנימין הלוי והקימו את מפלגת ד"ש. ייחודה של המפלגה לא היה רק בכך שהיא שילבה יוצאי תנועת החרות עם יוצאי תנועת העבודה, אלא בכך שהיא העבירה לראשונה את אופן בחירת הרשימה מועדות מסדרות אל כלל חברי המפלגה. בתקופה שבה ועדות מפלגתיות מצומצמות בחרו את חברי הרשימה ומועמדיה לכנסת, המפלגה סחפה את המערכת הפוליטית כאשר הציעה שיטה שונה. לשיטה הייתה השפעה על כלל המערכת הפוליטית, בליכוד אימצו לקראת בחירות 1977 את שיטת "השביעיות", ובמפלגות נוספות ככל שעברו השנים אימצו שיטות המאפשרות ליותר ויותר אנשים לבחור מועמדי המפלגה.
מועמדי המפלגה מאפיינים אותה וממתגים אותה יותר מאשר פרמטרים אחרים, כמו מצע למשל. לכן בחירת המועמדים היא אינה דבר של מה בכך, אלא אבן דרך חשובה ומשמעותית במערכת הבחירות. אולם, אם בעבר קיומן של בחירות מקדימות היו סיבה לגאווה, היום ספק אם כך הדבר. מחקר של ד"ר יעל שומר ואחרים בדק האם שיטת בחירות כוללנית יותר – שבה יש לקבוצה גדולה של אנשים לבחור את מועמדי הרשימה, משפיעה על מתן אמון במפלגה ובנציגיה, ומצאה כי אכן ישנו קשר כזה. אך בישראל יותר ויותר מועמדים נבחרים בשיטות לא דמוקרטיות, ומפלגות כבר לא מתגאות בשיטה הדמוקרטית שלהם אלא מציגות את העדר הדמוקרטיה כהישג.
לשיטת פריימריז יש תחלואים רבים, כמו לכל שיטה. שיטה שבה אדם בודד היושב וקובע את רשימת המפלגה היא שיטה שיש בה פגמים רבים, יותר מאשר שיטה שבה עשרות אלפים בוחרים. אינספור מחקרים במדע המדינה בחנו את הקשר בין התנהגות פוליטיקאים לשיטת הבחירה שבה הם נבחרים. המסקנה ברורה: שיטת בחירות פנימית משפיעה על התנהגות, על מוטיבציה של חברי כנסת. אולם בכל הנוגע לשאלת התדמית, הרי שכאן ישנו פער משמעותי באופן שהדבר מוצג החוצה.
מאז ההודעה על הקדמת הבחירות ופיזור הכנסת, החלו לנוע גלגלי הליכוד לכיוון הפריימריז, והחדשות על מועמדי הליכוד החדשים עשו גלים. הכותרות מספרות על תליונים, על שופלים. על מועמדים שהורשעו לפני למעלה מ-20 שנים על חטיפה, על אחד שהורשע בפריצה לבתים. אלו לצד מועמד אחר שממתין להכרעה בתיקו ומועמדים אחרים שעננה משפטית מרחפת מעל לראשיהם.
אפשר לתהות על הפרסומים כולם, ועל הנבירה אחר מועמדים בפריימריז של הליכוד. הרי כל אדם רשאי להתפקד למפלגה, ולאחר זמן מה גם להתמודד עבור מקום ברשימתה. הביקורת אינה צריכה להיות על מועמדים בפריימריז אלא על הרשימה הסופית שתוצג לבוחר. התוצאה של התנהגות תקשורתית זו היא שהפריימריז בליכוד עולה יותר לתדמית המפלגה מאשר היתרון שהוא מעניק לה. אם הציבור לא רואה בשיטה דמוקרטית ערך, ולא מתרגם את השיטה לתמיכה באמון במפלגה ובנציגה, אזי אולי נדרש לנוע הלאה מהשיטה הזו.
השוק מוצף ברעיונות לשינויים ותיקונים בנושא. כמו למשל שילוב של "הצבעת העדפה" בפתק, ויכולת לעשות "סידור מחדש" לרשימה – לתעדף מועמדים מסוים ולהעניש אחרים. מעורבות של הציבור בקביעת הרשימה, אפילו בחלק ממנה, עשויה לספק מזור לכמה חולאים של שיטת הפריימריז, וכן לתת אמון בנציגי המפלגות בכנסת. אולי הגיע השעה שבה המפלגות תאמצנה שיטה שמערבת יותר את הציבור בבחירת מועמדי המפלגה.
