מדברים הרבה על חוסר משילות בישראל – הפשיעה המשתוללת בנגב, הפרוטקשן הפורח בצפון, הבנייה בלתי חוקית בכל מקום – אבל יסלחו לי כל אלה, אין עבירה שנאכפת כיום פחות מהעבירה החמורה ביותר שאני מכיר: חסימת צומת.
אילו היה בנימין נתניהו עומד היום לדין על חסימת צומת, הייתי מודיע קבל עם ועולם שאף שאני חושד שמדובר בתפירת תיק אין לי ספק שהוא לא ראוי יותר להמשיך כמנהיג הימין. אני גם בטוח שאם מישהו יבדוק, רוב הפשעים החמורים במדינת ישראל נעשים ביום שבו הפושע נאלץ לעמוד בפקק נוראי שנגרם אך ורק משום שהישראלי המצוי נכנס לצומת ברמזור גם אם אין לו באמת לאן להיכנס או איך לצאת. "בקטנה, עוד שנייה הטור יתקדם ואני כבר לא אחסום", אומר לעצמו העבריין הנפוץ, ובדרך עולה על העצבים של אינספור פצצות מתקתקות שמחליטות שאם אין דין ואין דיין, ואם לא אוכפים את העבירה הנוראית הזאת, אין טעם להישמע לספר החוקים.
ביום שני יצאתי מירושלים בשתיים וחצי. הייתי אמור לנסוע למשרד של ד"ר זמרי, לאסוף את העולל לפני ארבע כי לדוקטור יש פגישה חשובה, ולהמשיך הביתה. שעה וחצי מירושלים להרצליה בצהריים? אפשרי. וייז הראה שעה ורבע.
ואכן, הגעתי למחלף הסירה בסביבות שלוש. וייז הראה עוד 11 דקות ליעד. נפלא. הד"ר לא תכעס, העולל יהיה מרוצה כי אין הרבה במה לשחק בחברה שמפתחת תרופות ל־ALS, ואני אהיה מרוצה כי יהיו לי שעתיים לנוח לפני שאצא שוב, לתוכנית "הפטריוטים" במודיעין.
כבר ברמזור במחלף הסירה הבנתי שיש בעיה. לא היה קשה להבין: הרמזור לא עבד. בקטנה, אמרתי לעצמי, הרמזור לא עובד, אין שום סיבה שלא נסתדר כולנו בצומת. אנחנו עם אחד עם אויבים משותפים, אנחנו אמורים להסתדר. אחרי עשר דקות הבנתי שאנחנו לא עם אחד ושכולנו אויבים זה לזה. אדם לאדם יונדאי.
שבע דקות מטכ"ליות
אין עדות טובה יותר לכך שאתה בבעיה בכביש מאשר שהבחור במכונית לפניך יוצא ממנה ומדליק סיגריה. בפקק טוב מוכרחים לשמור על דריכות, ולתופף קלות עם הרגל על דוושת הגז בידיעה שהמכונית ממול עלולה בכל רגע להתקדם שני סנטים. אפילו השתהות קטנה של שנייה וחצי עלולה להוביל לצפירה מביישת מאחור, שדורשת שתתקדם את השני סנטים כדי שהוא יוכל להתקדם את השני סנטים שלו ויבוא לציון גואל. כשמישהו יוצא מהמכונית ומדליק סיגריה, הוא בעצם משיל מעליו את חובת הדריכות ומסמן למכוניות מאחוריו: אין למה לצפות, שום דבר לא עומד להשתנות בשבע הדקות הקרובות, תוותרו.
תקלת הרמזורים יצרה כאוס אדיר בצומת. אחרי רבע שעה וייז עדכן את זמן ההגעה שלי ל־15:32. מספיק זמן, בהנחה שאתה סומך על וייז בתקלת רמזורים, שזה כמו לסמוך על זגג שירפא אותך מאבולה. מדהים כמה אנחנו מחזיקים מעצמנו יצורים תבוניים, נזר הבריאה, עם סגולה, אבל ברגע שמכבים לנו את האדום־צהוב־ירוק אנחנו הופכים לשימפנזים נטולי יכולת לדחות סיפוקים.
שבע דקות אחרי שהבחור עם הסיגריה נכנס למכונית עדיין לא זזנו. החלטתי שהגיע הזמן שגם אני אצא מהרכב להראות נוכחות. לא נעים לי שמי שמאחוריי יחשוב שאני סבבה עם האסון שנפל על כולנו. יצאתי, העפתי מבט, העמדתי פנים שאני מבין מה אני רואה, דפקתי מבט מיואש למכונית שמאחוריי וחזרתי פנימה. הופה, תזוזה: הנהג הראשון בטור שלי זיהה חרך כניסה וחסם את הנתיב האנכי לנו. עכשיו הם בצרה, ואנחנו יכולים סוף־סוף לפנות שמאלה. לא שזה יעזור, כי הנתיב הזה חסום גם הוא בידי חוסמי צמתים אקראיים.
אחרי עוד עשר דקות הצלחתי להתקדם עוד כמה מטרים למקום עוד יותר כאוטי. המצב היה גרוע עד כדי כך שאף אחד אפילו לא צפר. אין פקק עצוב יותר מפקק שלא צופרים בו. אחרי שתי דקות ללא צפירה החלטתי שאני נותן אחת, רק כדי לחזק את תחושת הביחד של הפקק. בתשובה קיבלתי רצף של צפירות מכיוונים שונים של אנשים שידעו שזה לא יועיל לשום דבר, אבל רצו להגיד לי שהם אוהבים.
משמאלי, בתוך פיאט חדשה, ישבה בחורה שהסתכלה עליי מיואשת. מימיני, ברנו קנגו חבוטה, ישב בחור שנראה כמו טל ברודי תימני והסתכל עליי מיואש. לא יודע למה, התחלתי לצחוק והם צחקו אחריי בטירוף. פתחתי את החלון וטל צנעני צעק לי "וואלה מה שנשאר זה לצחוק". פתחתי את החלון השני והבחורה אמרה לי שבא לה למות.
התקשרתי למשטרה. "משטרה שלום, עם מי אני מדברת?", ענתה לי יומנאית חדורת חוסר מוטיבציה. "אתם יודעים מה הולך במחלף הסירה?", שאלתי. "אנחנו יודעים", היא ענתה, משועממת, ואני הרגשתי שאני לא השיחה הכי חשובה שהייתה לה היום.
מפלגת צומת
עשר דקות לפני שאני מאחר לדוקטור הגיע שוטר שהוא לא הרוגלך הכי אפוי במגש, והתחיל להסתבך עם עצמו בניסיון לשחרר את הצומת מכל חוסמיה. הייתי לפני ייאוש כשלפתע ראיתי את המחזה היפה ביותר שראיתי בחיי. גברת בת שישים בערך, מטר תשעים על 100 קילו לפחות, עצבנית ומיוזעת אבל חדורת מטרה, החלה לסדר את הצומת כמו גאון מתמטי שפותר משוואה בראשו.
זה היה מחזה מרהיב. היא התחילה בכך שפתחה נתיב בעודה חוסמת בגופה אוטובוס. אחר כך נזפה בחוסם אחר והצליחה לגרום לעשרים מכוניות לנסוע ברוורס. בתנועות ידיים מלוות בקללות עסיסיות היא פירקה מוקש אחר מוקש. מכוניות החלו לנסוע, אנשים מחאו כפיים, צופרים צפרו שירים שמחים. אחרי רבע שעה, מאחר אך מאושר, היא פתחה את הנתיב שלי והטור החל לנסוע. כשהגעתי ממש קרוב אליה פתחתי חלון ואמרתי לה "אני אוהב אותך". היא הביטה בי ומתוכה יצאה בת קול שאמרה "סע־סע, יא כפכף. וואלה יופי, יש לי זמן לאלה". תודה לך, מלאך שלי. לא יודע את שמה, אבל אותה קללה הלכה עמי לאורך כל הדרך.
נ"ב: חוק חמש שנות מאסר לחוסמי צומת, והקול שלי שלכם.
