האיומים של חסן נסראללה בשבועות האחרונים נשמעים יותר ויותר ממשיים, והוא אף מגבה אותם במשלוח כלי טיס בלתי מאוישים (כתב"מים) לכיוון אסדת כריש. התעוזה שלו הולכת ומתגברת והיא מסתמכת על הררי הטילים – חלקם מדויקים – שהוא אחסן במרתפי בנייני המגורים שדייריהם התמימים משמשים מגינים אנושיים לכלי המשחית הללו שאיראן שלחה ללבנון.
במקביל אנחנו שומעים הסלמה בדברים הבוקעים מטהרן נגד ישראל, כשאלו מגובים בהתקדמות הפרויקט הגרעיני הצבאי האיראני שאיננו פוגש עולם הפועל בנחישות נגד פרויקט זה. ההיפך: מדינות ערב – המחסום הטבעי מפני התפשטות איראן מערבה – חדלו לתפקד וכך הצליחה איראן לבצע עליהן "השתלטות עוינת" בקלות רבה ובנתה אימפריה המורכבת מאיראן, עיראק, סוריה, לבנון, תימן ועזה.
קיימת כוונה של ישראל וארה"ב להקים קואליציה לעומתית שתסתמך על סעודיה, ישראל, מצרים, ירדן, האמירויות, בחרין ומרוקו, אבל עד עכשיו הרעיון נשאר בתאוריה ובעיתונות. יתר על כן, המלך הסעודי ובנו הבינו שאין להם ברירה אלא לזחול לעבר האיראנים כדי שיחוסו עליהם, וההיגיון המשתלט על מדינות הקואליציה המדומיינת הוא – "אם אינך יכול להתגבר עליהם, הצטרף אליהם". ככלות הכול, ארה"ב – שאמורה הייתה להיות הגב הבינלאומי של הקואליציה האנטי איראנית דווקא מנסה – למרות הכול – להגיע עם איראן לחידוש הסכם הגרעין כדי שתוכל להסיר ממנה את הסנקציות כדי שאיראן תשוב ותייצא נפט כדי שמחיר הדלק בארה"ב ירד, כדי המפלגה הדמוקרטית לא תפסיד את בית הנבחרים והסנאט, כדי שביידן לא יהפוך ל"ברווז צולע" הנאלץ להתמודד על כל דבר עם קונגרס וסנאט רפובליקנים ולעומתיים.
מצב אזורי זה שבו ישראל עלולה למצוא את עצמה מתמודדת לבדה, אולי בעת ובעונה אחת עם חיזבאללה ואיראן, בהחלט איננו נוח לישראל ומהווה איום מאוד לא פשוט עליה, על תשתיות החשמל, המיחשוב והתחבורה שלה, על חיל האויר שלה, על יישובי הצפון ובעיקר אלה הקרובים לגבול הצפון. בנוגע לרמת המוכנות הנמוכה של צה"ל לקראת המלחמה הבאה כותב אלוף במיל. יצחק בריק מאמרים רבים, ואם רק רבע מדבריו נכונים אז ישראל בבעיה אמיתית מול איומים חיצוניים.
הזירה הפנימית גם היא מתחממת. אירועי "שומר החומות" במאי 2021 סיפקו לאויבי ישראל בתוכה ומחוץ לה את התחושה שהם מצאו את הדרך לשלב זרועות ולתאם פעולות כדי לתקוף את ישראל ברגע אחד: חמאס יירה טילים והג'יהאדיסטים מבין אזרחי ישראל המוסלמים יזרמו לרחובות בהמוניהם כדי לפגוע, להרוס, לשרוף ולאבד את כל מה שרק יצליחו. ממילא השר לביטחון פנים לא מסכים להקים משמר לאומי מבוסס על אזרחים אלא רק על "מילואים של משמר הגבול" ולכן החזית הפנימית היהודית חלשה ורפה.
אמצעי התקשורת הערביים ובראשם ערוץ הג'יהאד התקשורתי אל-ג'זירה, ויותר מכך – אמצעי התקשורת החברתית – מלאים וגדושים בנתונים, במאמרים, בכתבות ובאיורים שכולם מכוונים להלהיט את האווירה האנטי ישראלית וליצור את התחושה של "הפעם זה יצליח", כשההוכחה לחולשת ישראל היא העובדה שהיהודים במדינה ישראל איבדו את האידיאולוגיה, והמערכת הפוליטית הפכה לפרסונלית ומתמקדת בשאלה: כן ביבי או לא ביבי, והאם לבבי יש 61 או אין.
ואכן, בשנים האחרונות הפוליטיקה הישראלית הפכה להיות פוליטיקה של אנשים, שחקנים, טאלנטים, ופחות ופחות היא מתייחסת לאידיאולוגיה, למצע, לכיוון ולדרך. האם מישהו מקוראיי הנכבדים קרא את המצע של ימינה? תקוה חדשה? הליכוד? העבודה? מרץ? כולם מדברים על השחקנים: ביבי, בנט ושקד, סער, ליברמן, גנץ, בן גביר, לפיד, מיכאלי, הורביץ, עבאס, עודה, ומעט מאוד מתייחסים לדרך, לאידאולוגיה, למצע.
ברגע שהמצע מוצנע והאידאולוגיה מוחבאת, בנט יכול לשבת עם עבאס, שקד יכולה להסתמך על עודה, סער יכול להתרועע עם טיבי, ליברמן הטרנפריסט יכול להתחבר עם מיכאלי, גנץ יכול לרבוץ עם זנדברג וכווווולם יושבים סביב למדורה ושרים קום-בא-יא בהרמוניה מושלמת. הרעיונות נזנחו, הדרך ננטשה והכישרונות עושים שפגאט אידאולוגי, מתחברים זה עם זה למרות ההבדלים ובניגוד להבטחותיהם לבוחריהם במסע הבחירות ועוד טוענים שהם "באו לעבוד". לעבוד עלינו בעיניים.
אויבי מדינת היהודים מבפנים ומבחוץ רואים את המצב הכאוטי במערכת הפוליטית, שבה האידיאולוגיה איננה משחקת תפקיד והפרסונות משתתפות בנשף מסיכות, ובלוטות התקווה שלהם מתמלאות באדרנלין ג'יהאדיסטי תופח ומתחמם. הם מריחים דם והרטוריקה שלהם תופסת תאוצה. נסראללה מרשה לעצמו לשלוח כטב"מים לאסדת הגז "כריש" כמו גם לשגר רחפנים אל מעל ישראל תוך פגיעה ברורה בריבונותה. הוא לא היה עושה זאת לולא חש בחולשה הפוליטית הישראלית.
התזמון לא מקרי: שלושת הכטב"מים שוגרו מלבנון לעבר אסדת כריש יום אחרי כניסת לפיד למשרד ולמשרת ראש הממשלה, וזה היה מבחן ברור לממשלת ישראל הנוכחית, כדי לבדוק עד כמה היא נחושה לשמור על ביטחון ישראל וביטחון האינטרסים שלה בים התיכון. ברקע נמצא המו"מ התקוע עם לבנון על חלוקת הגז בשדה כריש ואיומי נסראללה לצאת למלחמה נגד ישראל אם זו לא תיכנע לדרישותיו. ברור לכל בר דעת שנסראללה לא היה מעז לעשות זאת אם ישראל הייתה מנוהלת בידי ממשלה לאומית ציונית המסתמכת על קואליציה איתנה ומוצקה. אבל כשהממשלה מתנהלת על קואליציה הכוללת את האחים המוסלמים, בני הדודים של חמאס, בעלי ברית חיזבאללה אז למה אנחנו מצפים?
המסקנה ברורה: ככל שהפוליטיקה בישראל היא פרסונאלית יותר, אויבי ישראל מרשים לעצמם למתוח יותר את החבל הביטחוני עם ישראל, וככל שהעמידות הפנימית של הרוב היהודי-ציוני-לאומי במדינת ישראל גדולה יותר כך ההרתעה שהוא משדר חזקה יותר. אילו הייתה פה ממשלה לאומית אמיתית היא הייתה חייבת לומר לנסראללה בגלוי, אל המיקרופון והמצלמה: "אם אתה שולח עוד פעם משהו – גם בלי פצצות – לכיוון אסדת כריש אנחנו מיישרים את הדאחיה עם האדמה, ואתה וכל מנהיגי חיזבאללה שאיתך תיקברו תחת עיי החרבות. זה יקרה ביום הראשון של המלחמה, לא בשני, לא בשביעי ולא ביום השלושים ושלושה. בראשון." רק איום אמין כזה יכול להרגיע את בלוטות הג'יהאד של חסן נסראללה, שתפחו בשנים האחרונות בעקבות הצלחותיו המרשימות ברצח העם בסוריה.
אם ישראל רוצה לשרוד בסביבה הג'יהאדיסטית הנקראת "המזרח התיכון", הגיע זמנה לנטוש את פוליטיקת האישים, לחזור למדיניות אידאולוגית ולבנות קואליציה לגופו של עניין, לא לגופו של אדם. פוליטיקה איננה חתונה וקואליציה איננה אהבה. אסור שהאישיות של פוליטיקאי תאפיל על דרכו האידאולוגית. אם לא נבין זאת ונתעשת מהר, אנחנו משחקים לידי אויבי נפשותינו הממתינים לכישלוננו הבטוח. אחרי זה נוכל להאשים זה את זה, אבל מדינה כבר לא תהיה לנו.
חברים, ראו הוזהרתם.
