לקראת ביקור הנשיא ביידן בישראל הזדרזה ממשלת ישראל לנקוט "צעדים בוני אמון" כלפי הרשות הפלסטינית. מישהו חש כנראה שאנחנו אלה שצריכים לרכוש את אמונה של הרש"פ, באמצעות מתנות, ויתורים ומחוות. ה"מישהו" הזה, בני גנץ, אמור להכיר היטב את מערכת החינוך של הרש"פ ולדעת שהיא מפעילה תוכנית לימודים המרעילה בשנאה דור אחר דור מאז החלתה ב־1995. עשרות בתי ספר ברשות קרויים על שם רוצחים, בשיעורי חשבון השאהידים מחליפים את הבדידים, ישראל אינה קיימת במפות, והשאיפה הפדגוגית המונחלת היא חזרה ליאפא, חיפה ומג'דל.
הרש"פ לא רק מחנכת לטרור, אלא גם מתגמלת טרור במשכורות עתק למחבלים או למשפחותיהם, וכן פועלת נגדנו בעולם ומשתלטת על שטחי C בסיטונות ובגלוי, כשהמנצח על התזמורת הוא אבו־מאזן, טרוריסט מכחיש שואה. אבל בני גנץ אירח אותו בביתו, נפגש איתו ברמאללה, והעניק לו "הלוואה" של חצי מיליארד שקלים כדי לעקוף את החוק לקיצוץ משכורות הטרור, כחלק מהסיוע הנרחב שלו להקמתה של מדינה פלסטינית. מדיניות דומה נקטו גם ממשלות נתניהו, אך היא התעצמה מרגע שגנץ הופקד לבדו על המנהל האזרחי, תוך ניצול חולשתו של נפתלי בנט.
המנהל מעלים עין כמעט לחלוטין מההשתלטות הערבית האדירה על הקרקע, ולעומת זאת רודף באובססיביות כל בנייה יהודית. את התקנים שקיבל משרד הביטחון לעצירת ההשתלטות הערבית, לדרישת הימין בממשלה, הפנה גנץ למטרות אחרות. מדיניותו גורסת שיש להרשות לערבים להשתלט על הארץ ולמנוע כל הפרעה יהודית לכך. כך מכתיב גנץ נסיגה למעשה משטחים נרחבים – ללא טקסים, ללא הסכמים, בעצימת עין מכוונת.
לכל אישור בנייה ליהודים, כדרישת האגף הימני בממשלה, מצרף גנץ הלבנת השתלטות ערבית, ואישורים לשב"חים ערבים מחו"ל המתגוררים ביו"ש לצורכי קבלת אזרחות פלסטינית. זו חוליה ראשונה בשרשרת של איחודי משפחות והגירה פנימה. כלומר, שר הביטחון של ישראל מסייע לרשות להשתלט על יו"ש תוך חבלה שיטתית בהתיישבות היהודית, ובכך מסייע לצד הערבי הן בנושא הגיאוגרפי והן בנושא הדמוגרפי.
גנץ גם מתכחש להתחייבות מפורשת שלו, בכתב, להקמת אביתר. את חאן אל־אחמר ועוד כ־870 מקבצי השתלטות ערבית נוספים הוא מתנגד לפנות, וזאת בניגוד לחומש, המאחז שממוקם באתר בעל ערך ביטחוני חסר תחליף, השולט על החור השחור הטרוריסטי שנוצר בצפון השומרון בעקבות ההתנתקות שגנץ תמך בה. בשנים ההן אמר גנץ, אז אלוף פיקוד הצפון, שמאבק הימין בצה"ל על רקע ההתנתקות "מסוכן מכל רקטה". באותה הזדמנות הוא גם צפה שההתנתקות תוביל ליציבות ביטחונית. כשנה אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה, שגנץ כמפקד זרוע היבשה וצה"ל כולו נכשלו במניעתה ובאופן ניהולה.
קודם לכן, הבריחה השערורייתית של צה"ל מלבנון בשנת 2000 התחוללה תחת פיקודו הישיר, וכך גם הביזיונות בתחילת האינתיפאדה השנייה, כולל הלינץ' ברמאללה, והפקרתם של מדחת יוסף בקבר יוסף והרב הרלינג בהר עיבל. כמפקד אוגדת יו"ש הוא נכשל אז לחלוטין, אבל דווקא קודם בדרגות ובתפקידים. כרמטכ"ל הוא התנבא שאיראן לא תפתח פצצת אטום, והתייחס לגלעד שליט כגיבור. מבצע צוק איתן נוהל תחת פיקודו ללא הפתעה, בשבלוניות, בבינוניות ובמדיניות מוצהרת של סיכון חיילי צה"ל למען השמירה על אזרחי האויב.
אנשים שמכירים את שר הביטחון מגדירים אותו "שפוט של האמריקנים". מכאן אפשר להבין את המחוות הנדיבות שלו לקראת ביקור הנשיא. הקו הזה משתלב עם הסגנון הצ'מברלייני שלו ושבחי "הדיפלומטיה הצילה ממלחמה" שהוא חלק להסכם הגרעין הקטסטרופלי של הנשיא אובמה בעשור שעבר – הסכם שנתן לאיראן אור ירוק עקרוני לפצצת אטום ושחרר מיידית מאות מיליארדי דולרים לשלטון הטרור האיראני.
ב־2016 אמר גנץ שהסדר עם הפלסטינים אפשרי. "גם אם זה לא יצליח, אנחנו חייבים לנסות… לפחות נוכל להגיד לילדינו שבאמת ניסינו", דקלם את הקלישאה האומללה של רבין, שלפחות נאמרה לפני מרחץ הדמים של אוסלו. בימי ממשלת בנט הוצא צה"ל לראשונה מפעילות במקומות כמו מחנה הפליטים ג'נין, והתוצאה לא איחרה להתפוצץ בפנינו בדיזנגוף, בבני־ברק, בירושלים ובחומש. באפס הרתעה, כשבישראל מכהן ראש ממשלה חסר כישורים וניסיון לצד שר ביטחון חיוור מדינית וביטחונית, איראן עלולה לנצל את המצב להכרזת מלחמה. סכנת נפשות.
