אני לא חובב גדול של משלחות רשמיות לחו"ל. הניחו לי לשוטט לבד ברחבי אמריקה, לחוש את הדופק הציבורי בדיינרים שכוחי א־ל, לטפס ברכב שכור לחווה מבודדת ולפגוש שם אנשים שמדברים מהבטן ולא מדף מסרים. תמיד אעדיף לקשור שיחה אקראית עם מוכרת בחנות נוחות, שבחמש דקות תציג את נבכי הפוליטיקה המקומית לא פחות טוב מפוליטיקאי כזה או אחר שעונים את מה שתכננו מראש לענות, ולעולם כמעט לא יניבו איזו תובנה חדשה או חשובה.
מצד שני, הכתבת המדינית המצוינת שלנו, הודיה כריש־חזוני, לא הייתה יכולה להצטרף השבוע לביקור המדיני הראשון בחו"ל של ראש הממשלה יאיר לפיד, ונקראתי לדגל. כדי לא ליצור אכזבה אצהיר מראש כי זה לא יהיה טור פוליטי או מדיני – את החלק הזה במסע יכולתם לקרוא בכתבות ששלחתי מפריז ופורסמו באתר העיתון – אלא ניסיון לזקק כמה מחשבות על המוסד הקרוי "טיסה במשלחת ראש הממשלה", כמי שהיה באחת כזו כאורח לרגע.
1. "אורח לרגע" היא הגדרה מדויקת למה שקרה השבוע במשלחת ראש הממשלה לפריז. טסנו וחזרנו באותו היום, ומשך השהייה בבירת צרפת הסתכם בכשש שעות. מצד אחד זו דוגמה נאה לכך שהעולם הפך לכפר גלובלי. מצד שני, עם כל הכבוד לכפריות המתפרצת, מטוס עדיין זקוק לארבע שעות וחצי להגיע לפריז, ולאותו הזמן כדי לשוב לישראל, כך שהתוצאה היא יותר שהייה באוויר מאשר על הקרקע – לא חוויה מרנינה במיוחד אם אתם לא ציפור נודדת.
2. אין דבר מתנשא יותר מלעבור את תהליך הצ'ק־אין בנתב"ג כשאתה טס במטוס ראש הממשלה. בעצם יש: לעבור את הצ'ק־אין הזה ביולי־אוגוסט. המוני עמך ישראל מצטופפים בתורי ענק מאופק לאופק, ואתה פוסע מעדנות עם הטרולי לאגף ה־VIP בלי שאיש עומד מלפניך או מאחוריך, מקבל את כרטיס העלייה למטוס במהירות האור, ואז מובל אחר כבוד לראש התור של השיקוף. לזכותם של הישראלים הרבים שעקפתי ביעף ייאמר שאיש לא צעק או קיטר על הפריבילג עם הכיפה שפשוט חלף כרגע על פניו. מצד שני, את מבטי השנאה הרושפים של העומדים שם כבר שעה וחצי חשבתי שאקח איתי לפחות עד ההמראה, אבל האמת היא שזה לא החזיק מעמד הרבה מעבר לדיוטי פרי.
3. ההשחתה מגיעה מהר מאוד. במהירות שיא. אחרי יחס מועדף בתורים, לפתע נראה לי מאוד מוזר שאיש לא חשב לארגן לי כניסה חינם לטרקלין. ולא טרקלין דן, הפתוח לכל בעלי כרטיס אשראי פלטינום. הו לא, תנו לי את הטרקלין של הביוקר, המלך דוד או אולי אפילו מצדה. מה קורה לכם, אני טס עם ראש הממשלה, איפה הכבוד הבסיסי שלכם, בני תמותה רגילים? בסוף זה נגמר בכוס קפה מקרטון בעשרים שקלים, אוי לה לאותה בושה.
4. טסנו במטוס אל־על ששמו קריית־טבעון. כפתח־תקוואי גאה צרמה לי לא מעט העובדה שהעיירה הקטנה ליד הקריות זוכה בכבוד, ולא המטוס הקרוי על שם אם המושבות. הרי יש גם אחד כזה. מצד שני, קריית־טבעון מתחרזת עם "כנף ציון", המטוס שנבנה לשרת את ראשי ממשלת ישראל, קיבל שם של שיפודייה ונרקב בימים אלה ממש באחד ההאנגרים של חיל האוויר. אני מבין קטן מאוד במטוסים, אבל בשירותים של קריית־טבעון עדיין מתנוססת מאפרה קטנה עשויה ברזל, ומעליה שלט עם סיגריה שקו אדום חוצה אותה, אות לכך שאסור לעשן. אם אסור לעשן, למה לגרות עם מאפרה – וחוץ מזה, אין לכם דרך מעודנת יותר לרמוז שאתם מטיסים את ראש ממשלת ישראל במשהו שיוצר בימים שכשהיית קורא לפוליטיקאי "לפיד" מי שהיה מסתובב לכיוונך היה טומי?
5. התנאים בטיסה טובים יחסית לתנאים בטיסות אחרות לאירופה. ראשית, איש לא יבטל את הטיסה או יודיע לפתע שהטיסה חזור מתאחרת בשתי יממות. בל נשכח שטסנו אל־על, וטיסה עם ראש הממשלה היא תעודת הביטוח היחידה שאפשר להשיג היום כדי להיות בטוח שהטיסה בחברת התעופה הלאומית אכן תצא ותחזור בזמן, מי היה מאמין. שנית, יש מספיק מקום. כל נוסע כמעט מקבל שלישיית מושבים. שלישית, מיעוט הנוסעים מאפשר שיח מורכב ומתגמל יותר עם הדיילים מאשר בטיסה רגילה. הבקשה לעוד פיתה חמה ויבשה אשכרה נענית בשלב מסוים. רביעית, ואולי הכי חשוב, תמיד יש תא שירותים פנוי אחד לפחות. עם מאפרה.
6. שיירת ראש הממשלה ובה שני המיניבוסים שהסיעו אותנו העיתונאים חתכה את פריז כמו שסכין מלובנת חותכת חמאה. בעולמו של ראש הממשלה אין פקקים, וזו אולי הסיבה הכי טובה להיות ראש ממשלת ישראל. לא פלא שרבים כל כך קופצים על התפקיד. בדרך עברנו ליד שער הניצחון, וראינו חתיכה ממגדל אייפל. לא אתפלא אם בדרך משדה התעופה לארמון האליזה כלל לא צריך לחלוף בטווח הראייה של שניהם, אבל הנסיעה שם היא כנראה חלק מכללי הטקס הצרפתיים, שמטרתם שכל מי שנוסע בשיירה יוכל לשלוח הביתה תמונות של שני האתרים המפורסמים, ולא להתבזות בתגובות בקבוצה המשפחתית בסגנון "זה נראה כמו כל עיר אירופית אחרת. לא נפלתי בכלל".
7. אולי אני רואה יותר מדי סרטי אבירים, מלכים ונסיכות של דיסני עם ילדיי, אבל ארמון האליזה מאכזב ונראה כמו כל בניין בכל עיר אירופית אחרת. לא נפלתי בכלל.
