לבחירות 2009 ניגש יו"ר הליכוד בנימין נתניהו מהאופוזיציה, בדיוק כמו היום. היריבה העיקרית הייתה מפלגת המרכז קדימה, בהובלת ציפי לבני. נתניהו חשש מאוד מדימוי קיצוני של הליכוד, שיגרע ממפלגתו קולות לטובת קדימה. הבעיה העיקרית שלו באותם ימים הייתה המועמד משה פייגלין, שנחשב כבר אז מתנחל קיצוני שעמדותיו זרות לאלו של הליכוד.
פייגלין אסף אלפי מתפקדים והצטרף לליכוד כדי לכבוש אותו מבפנים. פייגלין דיבר אז, כמו היום, על מהפכה אמונית במדינה, שלילת אזרחות מערבים, ניתוק הסיוע מארה"ב, שחרור הר הבית והשטחים בעבר הירדן המזרחי ומחיקת המונח המשוקץ "שלום" מהלקסיקון המדיני.
נתניהו ראה בעיני רוחו את פייגלין וחבריו משתלטים על הליכוד יחד עם גורמים קיצוניים מבפנים וגורמים נזק גדול בבחירות, והחליט להגיב. הוא החזיר לליכוד שני יריבים ותיקים שלו, ממלכתיים ומתונים, ועוד אחד שיהפוך בבוא היום ליריב עיקש נוסף שלו. השלושה היו בני בגין, דן מרידור והרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון. עם שחקני הרכש הללו קיווה נתניהו להציג ליכוד שפוי, מרכזי ואחראי.
המהלך הוכיח את עצמו ובסופו של דבר הצליח נתניהו להקים ממשלה. בגין, מרידור ויעלון נבחרו במקומות ריאליים, בתמיכתו של נתניהו, והפכו לשרים בקבינט שהקים. גם פייגלין נבחר במקום ריאלי (20), אבל נתניהו עשה לו תכסיס תקנוני שהעיף אותו לסוף העשירייה הרביעית, ובא לציון גואל. פייגלין מתמודד גם היום על מקום ברשימת הליכוד, אבל הפעם סיכוייו להיבחר קלושים והוא לא מהווה איום על איש.
הכוכב היחיד שחוזר להתמודד בליכוד הוא דני דנון, שעומד בקצה הימני במפלגה אך לא תוקף את מערכת המשפט
13 שנים עברו מאז בחירות 2009, ונתניהו עומד שוב מול אותו חשש. יו"ר הליכוד מגיע לבחירות הללו מתוך האופוזיציה. את המאבק בממשלת בנט־לפיד הוא ניהל בלי שום עכבות, ועכשיו הוא בבעיה. איך זה קרה? המשפט הפלילי נגד נתניהו הוביל את חברי הליכוד למתקפות חסרות תקדים, לאורך שנים, על רשויות החוק. נתניהו, שתמיד הגן על השופטים, המשטרה והפרקליטות, ניצח בעצמו על המקהלה הזו, מרחוק ומקרוב.
חברי הכנסת של הליכוד ביקשו לרצות את נתניהו, ושחררו כל רסן. הח"כים אמיר אוחנה, דודי אמסלם, שלמה קרעי, מאי גולן, גלית דיסטל־אטבריאן ואחרים תקפו בפראות את שומרי החוק. המתקפות הולכות ומחריפות ככל שאנחנו מתקדמים לכיוון הבחירות הפנימיות בליכוד. בשבוע שעבר, למשל, התמודדו ביניהם חברי הכנסת יואב קיש ושלמה קרעי על ראשה של היועצת המשפטית לממשלה גלית בהרב־מיארה. היועצת ביקשה לאשר את מינוי הרמטכ"ל הבא גם בממשלת מעבר. קיש הודיע כי אם היועצת המשפטית תאשר את המינוי, היא "תוחלף מיידית כאשר יחזור לליכוד". קרעי חשב שקיש עושה ליועצת הנחות. הוא החליט לעקוף אותו בסיבוב. "תאפשר, לא תאפשר, היא תוחלף בכל מקרה", צייץ קרעי. את האיומים האלה כינה שר המשפטים גדעון סער "גנגסטריזם".
בעבור נתניהו זה היה יותר מדי. יו"ר הליכוד, שפעם הוביל את המתקפות הללו, הבין שיש כאן בומרנג שעלול לעלות לו בבחירות. כמו ב־2009, גם היום הוא מבקש לקבל קולות גם בימין הממלכתי. זו מערכת בחירות שכל תכליתה להשיג את המנדט ה־61, וכל התפרעות עלולה להרוס לו את הסיכוי. נתניהו יודע שמתקפה כזו על הפרקליטות עלולה להזיק לו גם באופן אישי, בשעה שמתנהל נגדו משפט ועדי תביעה עולים לדוכן בזה אחר זה עם סיפורים מביכים במיוחד.
נתניהו מסתכל על הרשימה שלו ולא סומך שם על אף אחד, אולי רק על יריב לוין. גם נאמניו הגדולים מבקשים לדאוג קודם כול לעצמם ולמצוא מקום ברשימת הליכוד הצפופה, שממנה ייפלטו בין 10 ל־12 חברי כנסת מכהנים, מתוקף השיטה והחוקה הפנימית של הליכוד. הפריימריסטים חייבים למשוך כותרות, ואת זה לא עושים בעזרת מסרים מתונים במיוחד. נתניהו מבקש לסגור את האורווה לפני שכל הסוסים יברחו לעבר הפריימריז בעוד חודש. מכאן באו הנזיפות הקשות בכל מי שחורג מהשורה – אמסלם, קיש או קרעי.
יו"ר הליכוד בדילמה. הוא מוכן איכשהו לחיות עם רשימת הליכוד הקיימת, אבל חושש מכל שינוי דרמטי בתוכה. חברי כנסת חדשים שהוא אינו מכיר עלולים לטלטל את הספינה עוד יותר. ארבעה חברי כנסת יכולים היום להתארגן, לעזוב את הליכוד ולהפיל את הממשלה אם נתניהו יצליח להרכיב אותה. זו הסיבה שנתניהו ניסה להקפיא את הרשימה ולאפשר פריימריז רק מהמקום ה־30 ואילך. הרעיון מעורר בינתיים תגובות קשות בליכוד, וספק אם יוכל לעבור. פעילים בתנועה ממתינים שנים להתמודדות על מקומות ריאליים, ולא מוכנים להמשיך לחכות בחוץ.
חברי הכנסת המכהנים, שרצו גם הם להקפיא את הרשימה, ייאלצו כנראה להמשיך במרוץ. הקרב הגדול הוא על העשירייה הראשונה. אפשר להניח מי יהיו האנשים שיתפסו בה מקומות גבוהים; אלו הם הדמויות החזקות בליכוד ומי שגילו נאמנות חסרת פשרות לנתניהו. אני מהמר על העשירייה הבאה: יריב לוין, ישראל כ"ץ, ניר ברקת, מירי רגב, דודי אמסלם, יואב גלנט, אמיר אוחנה, אבי דיכטר, אלי כהן ויולי אדלשטיין.
אדלשטיין, יו"ר הכנסת לשעבר, יידרדר לתחתית העשירייה ואולי מעבר לה רק מהסיבה הזו: לפני שנה הוא הכריז על התמודדת מול נתניהו, וחזר בו רק עכשיו מטעמים מובנים. היציאה נגד המנהיג אינה לויאלית בעיני המתפקדים, בעיקר בימים שבהם הוא נתון במצוקה משפטית גדולה. בפריימריז האחרונים שהיו בליכוד, נזכיר, אדלשטיין קטף את המקום הראשון.
ישנם כמה כוכבים שבפעם הקודמת נבחרו בעשירייה השלישית וכעת צפויים להשתדרג לקדמת העשירייה השנייה. מיקי זוהר ודוד ביטן נחשבים היום לשני חברי כנסת פופולריים במיוחד בליכוד. זוהר מחזיק בעמדות לאומיות, והוא מוביל את חוקי המשילות הקשים נגד הערבים במדינה (איסור על הנפת דגל אש"ף, שלילת אזרחות ממפגינים). ביטן זוכה לאמפתיה דווקא בגלל האישיות הלבבית והתיקים הפליליים שעומדים ותלויים נגדו.
בניגוד לפעמים קודמות, אין לנתניהו אנשים בעלי שם ומוכרים שיגיעו מבחוץ. אם היו מועמדים כאלה, הם כנראה ראו מה קרה לקודמיהם, שנזרקו בזה אחר זה, והעדיפו לוותר על התענוג. הכוכב היחיד באמת שחוזר להתמודד על מקום ברשימת הליכוד הוא דני דנון, שר לשעבר, שהיה במשך חמש שנים שגריר מוערך של ישראל באו"ם. דנון עומד בקצה הימני של הליכוד, תומך בהחלת ריבונות מלאה ביהודה ושומרון, אבל לא תוקף את מערכות המשפט. הדימוי הממלכתי מתאים ברגע זה לנתניהו, ולכן בחירתו של דנון מובטחת.
