כל שנה באזכרה של סבא, ילד נוסף שלנו יודע לקרוא, או מפסיק להתרוצץ בבית הקברות ולאסוף נרות נשמה חלודים ונעצר ליד הקבר וקורא את מה שכתוב על המצבה ושואל- "מה זה אומר המשפט הזה?". מה זה אומר- "ליבו לא נשא את צער נפילת בנו"?
כל שנה נכד אחר שגדל מגלה ומזכיר לנו מחדש, שזה מה שהיה. סבא מיכאל, שהיה איש חזק, סלע איתן, מצחיק, חכם, איש עמל, שלא הבין את בני הנוער שיושבים בלילות ומפנטזים כמה כסף יהיה להם ומה יעשו בו. הוא צחק עליהם שהם 'עשירים של הלילה', כי בבוקר אין להם כוח לקום והם מתמרחים במיטה עד הצהרים, אז מאיפה בדיוק יהיה להם הכסף הגדול שהם חולמים עליו?! "מי שהולך לישון כמו כלב, לא יכול לקום כמו כאריה", הוא היה אומר. וגם- "מי שרוצה להרוויח את היום שיקום מוקדם!". הוא לא היה איש ספר בשום מובן, אפילו הקריאה והכתיבה שלו לא היו משהו. כמו רבים מבני דורו שעלו לארץ כנערים צעירים ממרוקו וישר יצאו לעבוד לפרנסת המשפחה. אבל בים משפטי החכמה שלו שתמיד נאמרו בחיוך, אי אפשר להתחרות. לכל סיטואציה מצא משפט מתאים בול, שאנחנו זוכרים ומצטטים ומעבירים לילדים וככה אנחנו זוכרים אותו כמעט פעמיים ביום. האיש שהרכיב את הילדים שלו על הטרקטור, ולימד אותם כל מה שהם יודעים על עבודה, והם יודעים הרבה… לא הלך ולא עמד על הרגליים שנים ארוכות. האיש שלימד אותם כל כך הרבה חכמת חיים- לא דיבר שנים ארוכות.
צער נפילת בנו בצבא, הבן שהוא כל כך דאג לו ואפילו כעס וביקש שלא ילך לשרות הצבאי הספציפי הזה, יחד עם האשמה והכעס- שברו אותו. אירוע מוחי הותיר אותו שבר לוחות. אני נכנסתי למשפחה אחרי כל זה. בחתונה שלנו הוא עוד גרר את הרגליים לחופה, ולמרות שכבר לא דיבר- הוא חייך והנהן. אחר כך, כשנולדו הילדים, שמנו אותם על כיסא הגלגלים שלו לסיבוב טיול בליל שבת- "תחזיק אותם חזק!", אמרנו לסבא, ואז הוא עוד הצליח. אחר כך, ידי הטרקטוריסט שנכנס הביתה רטוב בליל גשם עם ארגז אבוקדו ענק, התדלדלו לגמרי וכבר לא. והפעוטות החדשים שהושבנו בחיקו ליטפו לו את הפנים הסגורות שהבנים שלו הקפידו לגלח לו יפה.
תמיד מדברים על אתגרי חיים כמעצימים. אני לא יודעת אם זו בחירה, אם זה נתון להחלטה שלך, אני לא יודעת כלום. חוץ מזה, שלפעמים הדבר היחיד שהם מעצימים זה את הקושי, עד השבירה הסופית.
סיפרו על יהודי אחר, הרב פרופסור דוד הלבני שהיה גאון בתלמוד וגאון בכלל, איש של לב, רגש ומעשה שנפטר בשבוע שעבר, שכשהוא טיפל במסירות באשתו לעת זקנתה, הרופא אמר לו: "אני לא יודע אם היא בכלל יודעת מי אתה". ופרופ הלבני ענה: "אבל העיקר, שאני יודע מי היא".
שברי לוחות מונחים בארון למשמרת עולם. גם כשהם חיים כשבר, גם כשהם לא מועצמים וזורחים, אנחנו ממששים ביראת כבוד את הסוד האצור בהם.
