כמה נקודות לסיכום כהונת ראש הממשלה בעל תקופת הכהונה הקצרה ביותר:
1 האם "הניסוי נכשל"? כלומר, האם הוכח שממשלה עם מפלגה ערבית נועדה לכישלון?
התשובה היא שלא באמת. אם נתייחס לזה כאל ניסוי, זה ניסוי שנערך ללא קבוצת ביקורת, תחת כיפת השמים, בחום של ארבעים מעלות וכשנושבת רוח שאינה מצויה. באותה מידה גם קשה לראות כאן הוכחה שמי שמונה את בוחריו לא יצליח לשרוד, או שאי אפשר להיות ראש ממשלה עם מספר מנדטים חד ספרתי.
כל מה שהוכח הוא שאי אפשר לנהל קואליציה אמיתית עם שישים ואחד ח"כים, שיש ביניהם יותר מדי פערים אידאולוגיים וחברתיים. לצורך העניין, אם שיקלי היה מתפטר במקום לעבור לאופוזיציה, ובתוצאות הבחירות יש עתיד הייתה מקבלת עוד ח"כ או שניים על חשבון הליכוד, סביר שהממשלה הייתה משלימה הרבה יותר משנה. אבל כשאתה תלוי בקולו של כל ח"כ וח"כ – וחברי כנסת, מה לעשות, נוטים להיות אנשים דעתניים ותובעניים – ובטח כשמולך עומדת אופוזיציה יציבה ועיקשת, העסק יתפרק יותר במוקדם מאשר במאוחר.
2. ואם כבר מדברים על האופוזיציה.
באופן אישי, התנגדתי לשיטה של הפלת כל חוק ומהלך של הקואליציה, כולל מהלכים ימניים ולאומיים, רק כדי "להביך את הקואליציה". חשבתי שזה קודם כול לא יעיל, רק יגרום לגיבוש הקואליציה ולא לפירוקה, נוסף על כך לא ממלכתי, ויגרום להרבה יותר כעס ונקמנות במערכת הפוליטית, ובכלל שזה נועד כדי לתקוע אצבע בעין ולא כדי לקדם את הערכים שלשמם נבחרו חברי הכנסת. במקום זאת כתבתי שהייתי מצפה לשיתוף פעולה בעניינים ימניים ולאומיים, ולחסימת כל מהלך שהצד השמאלי מקדם.
לפחות בחלק הראשון טעיתי – הטקטיקה הזו אכן התגלתה כיעילה. לא ברור האם הערכים או ההבטחות השיבו את סילמן לימין, אבל מרגע שהוכרז שוויון 60 בין האופוזיציה לקואליציה, מה שהביא להפלת הממשלה היה תקנות יו"ש, ערך ימני שהוויתור עליו מימין הביא להפלת הממשלה.
עכשיו נשאר רק לשאול את השאלה הזניחה: האם הבחירות האלה יכריעו את התיקו, ואם כן האם זה יהיה לטובת הימין.
3. ובחזרה לקואליציה.
היעד המרכזי שהציבו בנט ושותפיו הוא ניהול תקין של המדינה: יציאה ממעגל הבחירות ומהאווירה הרעילה שהוא מביא, וחזרה לשגרה – כלומר לוויכוחים בטונים הרגילים. היעד הזה נכשל כמובן כישלון חרוץ.
נראה ששני הצדדים לא התאמצו במיוחד להנמיך את הלהבות. גם אם בנט כן השתדל, השותפים הקואליציוניים שלו לא פספסו הזדמנות להדביק כינוי מעליב לצד השני, לדבר על אלימות המתנחלים או לזעוק על הרס הדמוקרטיה. ומהעבר השני – האופוזיציה התמידה ללא הרף לחבוט בממשלה ולחסום אותה, ומצביעי הימין דאגו גם להפגין בשטח מול בתי הח"כים וללחוץ עליהם להתפטר. אם היעד העיקרי לא הושג, ובסופו של דבר חזרנו לעוד סבב של בחירות אחרי רבע מהזמן, קשה לדבר על הממשלה הזו כסיפור הצלחה.
אבל בשאר הפרמטרים גם קשה לראות בה כישלון כמו שמנסים להציג אותה באופוזיציה. היו דברים שהיא עשתה טוב (טיפול בטרור העזתי), דברים אחרים שהיא עשתה פחות טוב, אבל בסך הכול רוב חבריה באו כדי לעבוד.
4. ממשלת אחדות זו כמובן לא הייתה, עם כל הכבוד לימינה ולתקווה חדשה. הציבור בישראל לא נקרע במערכות הבחירות האחרונות בשאלות שקשורות לכלכלה או להתיישבות, אלא בשאלה אחת: בנימין נתניהו. שתי המפלגות היחידות שלא היו שייכות במובהק לגוש "ביבי" או לגוש "רק לא ביבי" הן ימינה ורע"ם, ומסתבר שלא די בהן כדי להכריע את המאזניים. אלה לא הפוליטיקאים שצריכים להסתדר, זה הציבור.
בכנות, אני עדיין מופתע מכך שאנשי הליכוד יעדיפו לשמוע השבוע את הצירוף "ראש הממשלה יאיר לפיד", ולא את הצירוף "ראש הממשלה יולי אדלשטיין / ישראל כץ / יריב לוין". אבל מאחר שזו הבחירה שלהם, מאחר שהשחקן שהכול סובב סביבו לא ירד מהבמה, לא ברור אם תיתכן הכרעה כרגע.
5. והערה אחרונה – אחרי מתן כהנא, גם ראש הממשלה היוצא חזר השבוע בראיון לדנה וייס על הפקת הלקחים "להבטיח פחות הבטחות".
ראיתי אנשים שהשוו את זה לפסוק "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". וורט יפה, אבל בניגוד לאדם מן השורה שאין עליו שום חיוב לנדור נדרים, פוליטיקאי בהחלט צריך להבטיח הבטחות. הוא פונה אל אמון הציבור, ומקבל ממנו את הכוח. ולכן נבחר ציבור שמפר את ההבטחות שנתן דומה בעיניי יותר לאיש עסקים שהבטיח לאנשים רבים הבטחות עסקיות וקיבל סכומים נכבדים מראש. אפשר להאמין לו שהוא התכוון לקיים את כולן בזמן ההבטחה, ורק בדיעבד הבין שהוא לא יכול; אפשר גם להניח שהוא התכוון לעקוץ את כולם ולכנות אותו "נוכל"; כך או כך, כרגע הוא חוטא לאמון שהאנשים נתנו בו.
רק בתחום אחד אני יכול לקבל את המסקנה הזו של בנט: הבטחות בסגנון "לא אשב עם פלוני" ו"אשב עם פלוני" הן באמת מיותרות. דבר ערכים, אל תדבר על אנשים. אם תצליח להגיע להסכמה עם מרצ על סיפוח מלא של יהודה ושומרון, אתה בהחלט מוזמן להקים ממשלה עם ניצן הורוביץ.
