שלושה יובלות משמעותיים בתולדות מדינת ישראל יצוינו בשנה האזרחית הבאה עלינו לטובה, 2023: חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, חמישים שנה למותו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, וחמישים שנה להקמת הליכוד – המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית. לפי הסקרים ותחושות הבטן, יש סיכוי נאה שעד חגיגות היובל בקיץ הבא היא שוב תחזיק בתואר מפלגת שלטון. סיכוי נאה, לא ודאות.
קוריוז היסטורי: כבר בבחירות לכנסת השלישית, 1955, התמודדה מפלגה בעלת שם זהה – "הליכוד, תנועה כלכלית עממית". רשימת מועמדיה לבית המחוקקים הייתה ארוכה באופן מרשים – 99 גברים – אך מספר הבוחרים זעום. תנועת הליכוד העממית של שנות החמישים לא צלחה את אחוז החסימה ונשכחה מלב. אין קשר בינה ובין הליכוד של ימינו, למעט קשר אסוציאטיבי: גם באתר האינטרנט הרשמי של הליכוד 2022 הזמן קפא מלכת. ההודעה הכי עדכנית שם לצעירי המפלגה – דור העתיד שלה – היא מ־1 ביולי 2014. יש שם גם כמה החלטות טריות יחסית מטעמו של בית הדין התנועתי בעניינם של "הליכודניקים החדשים", אבל אפס מידע על המצע המפלגתי או על הרעיון הכללי. דף הפייסבוק של המפלגה אינו מצטיין בכך אף הוא, בלשון המעטה. אפשר להבין ממנו היטב מה חושבים בליכוד על הממשלה הנוכחית, אך רק לנסות לנחש את עקרונות הליבה שלו, אלה שבשמם נוסד בקיץ 73'. החרון הגדול על נפתלי בנט ועל תיקי נתניהו ממלא את כל ההוויה הרעיונית במצודת זאב.
"ברגע שנרסק את העצמות של השמאל", תמצת אותה השבוע ח"כ דודי אמסלם, "נסביר להם שאנחנו יודעים לנהל את המדינה קצת יותר טוב". אין ספק שאמסלם לא באמת התכוון לרסק עצמות למישהו בשמאל, כפי שמתן כהנא לא מתכוון לשנע מפה לשווייץ ברכבת אקספרס את כל הערבים, אבל הרעיון ברור: הליכוד משתוקק לנקמה. הוא רוצה לחזור לשלטון לא רק כדי לשלוט, אלא גם – ולפעמים נדמה שבעיקר – כדי לבוא חשבון עם אלה שהדיחו אותו אשתקד ממשרדי הממשלה: השמאלנים, הפרקליטים בשירות המדינה, וכמובן אנשי ימינה ותקווה חדשה. אמסלם אף הבטיח השבוע שאחרי חילופי השלטון מיקי לוי יורחק מאולם המליאה פי שניים ממספר הפעמים שבו הרחיק בכנסת היוצאת את נציגי הליכוד. זה מה שחשוב לו להבהיר כעת, כשהסקרים מאירים פנים למפלגה והתחושה הכללית אצל הליכודניקים היא של תכף נשוב.
ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן, כך דווח ברשת ב', איימה לפני שבוע על בנימין נתניהו כי לא תישאר בליכוד אם גדעון סער יורשה לשוב אליו. חשדותיה בנדון התעוררו אחרי שיו"ר הליכוד ביקש מחברי סיעתו להפסיק לקנטר את סער על רקע משפחתי. כמו אמסלם, גם דיסטל מוכוונת על ידי תאוות מיצוי הדין עם מי שחבר לשמאל כדי להדיח את נתניהו. בנושא הזה היא יותר נתניהו מנתניהו. הרי הוא עצמו, כזכור, ידע בעבר להתפייס עם שונאים מושבעים ובוגדים: ב־2009 כרת נתניהו ברית פוליטית אמיצה עם אהוד ברק שהדיח אותו מהשלטון עשר שנים קודם לכן. באותה שנה אפשר את השיבה הביתה של עריקים בכירים כמו צחי הנגבי וזאב אלקין, שהבריזו למפלגת קדימה בשעתו הקשה ביותר של הליכוד ב־2005. גם עם העריקים שאול מופז, ציפי לבני ואביגדור ליברמן נכרתו בריתות פוליטיות בשעת הצורך, ויותר מפעם אחת. אפילו עם בנט ואיילת שקד. נתניהו לא רצה אותם בממשלה שהקים ב־2013, על רקע משקעי עבר אישיים, אך לימים נאלץ אף להסכים עם מינויו של בנט כשר ביטחון, כפי שנאלץ להסכים קודם לכן לפיוס נוסף עם אביגדור ליברמן. ככה זה בפוליטיקה.
עכשיו שוב נוצר צורך פוליטי בשותפות עם יריבים מרים כדי לחזור לשלטון, אבל בליכוד יש לכך התנגדות נרחבת. אמסלם ודיסטל לא לבד. בכירי ליכוד שכבר מנעו בעבר הסכמי חבירה עם איילת שקד, מתוך דאגה לעצמם והרבה פחות למפלגתם, מקדמים בעוינות עצומה הסדרי שלום עכשוויים עם המפלגות הגוועות של בנט וסער, ולו גם במחיר בחירות חדשות. שיכרון הסקרים גורם להם לתת דרור ליצר האנוכי שלהם. הם משוכנעים שהליכוד ירכיב בכוחות עצמו את הממשלה הבאה, אם רק הכנסת תתפזר בהקדם ונלך שוב לקלפי.
ועל כך כבר נאמר: קצת ענווה. אל יתהלל חוגר כמפתח ומוביל בסקרים כמנצח. קודם כול, הליכוד לא בדיוק מוביל בסקרים. עדיין אין לו 61 מנדטים בלי ימינה, רק 60, וכבר ראינו מה קורה לליכוד כשאין לו 61. הוא כנראה יזדקק לעזרתם של בנט ושקד כדי להקים ממשלת ימין או לעזרת בני גנץ כדי להקים ממשלה אחרת. בהנחה שהליכודניקים לא רוצים עוד שותפות עם גנץ השמאלן, חובב אבו־מאזן ועוכר המאחזים, ברירת המחדל שלהם תהיה בנט, שקד ואולי גם סער. האם לא עדיף לסגור איתם עכשיו הסכם סביר, ולחסוך מעם ישראל את הרפתקת הבחירות? ובכלל, האם לא כדאי קצת חשבון נפש לפני שחוזרים לשלטון? הליכוד יעשה חסד עם עצמו ועם גוש הימין כולו אם יכנס בהקדם ישיבת מרכז שתוקדש לשאלה כיצד קרה לו מה שקרה בשנים האחרונות, ומה בעצם המצע שלו, חוץ מחזון העצמות המרוסקות של אמסלם ורק־לא־סער של דיסטל.
מי יודע, אולי החברים יגיעו למסקנה שהדרך הטובה ביותר למימוש העקרונות המכוננים שלהם אינה עוברת דרך פיזור הכנסת אלא דרך מאמץ להקמת ממשלת ימין כבר בכנסת הנוכחית (ולמשך שלוש שנים ורבע!). חברים לא מעטים יתנגדו כנראה, אך אולי בכל זאת יהיה לכך רוב. אחרי הכול, זה בדיוק היה הרעיון לפני חמישים שנה: ליכוד כל הכוחות הפוליטיים הנאבקים למען שלמות הארץ.
כמובן, החובה המוסרית והפוליטית למניעת בחירות חדשות ומיותרות נופלת גם על כתפי מפלגת הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה. בידיהן גם הכוח. לא הגיוני ששוב יאפשרו לנתניהו לגרור אותן לבחירות, כשניתן להקים ממשלת ימין רחבה כבר בכנסת הנוכחית. ש"ס ויהדות התורה ממילא אינן מועמדות להגדלת כוחן בקלפיות, והציונות הדתית תחסוך לעצמה את הקטטה הוודאית עם איתמר בן־גביר על אופן השיבוץ ברשימה המשותפת, קטטה שכבר הסתיימה פעם באסון לשני הצדדים. בכנסת הנוכחית כולן ירוויחו הרבה יותר.
