גורם לא ידוע ברבנות הראשית החליט להקים בית ספר למקצועות השחיטה. המדינה השקיעה מיליונים בפרויקט, פורסם מכרז, ולאחר שנקבע זוכה ולפי הפרסומים גם הוכשרו שוחטים בפועל, החליט נשיא מועצת הרבנות הראשית הרב יצחק יוסף לעצור את הכול. הסיפור הזה, שרב בו הנסתר על הגלוי, הוא הזדמנות להציץ אל מערך יבוא הבשר והשחיטה בחו"ל, ולהבין את הכשל הגורם לכך שהרבנות איננה מצליחה להסדיר את עבודת מערך הכשרות במשך עשרות שנים.
חוק הבשר אוסר על יבוא בשר לא כשר לארץ, ומפקיד בידי הרבנות הראשית את הסמכות לקבוע מהו "בשר כשר". בשונה ממוצרי מזון רגילים, שיבואן יכול לייבא מכל מפעל ובלבד שהתוצרת תאושר בידי גוף כשרות או רב בחו"ל שהרבנות מכירה בו, בשר ייחשב כשר רק אם נשחט בבית מטבחיים מאושר, בידי צוות שהסמיכה הרבנות עצמה. לאחר שיבואן הבשר מקבל אישור למפעל, עליו להגיש לרבנות בקשה לצוות שחיטה, ובה מידע על מועדי השחיטה, סוגי הבשר והיקפי התוצרת הצפויה. בהתאם לבקשה הרבנות משבצת צוות עובדים מטעמה הכולל משגיחים, שוחטים ובודקי סכינים, בכל צוות יש שלושה תפקידים בכירים: בודק פנים ובודק חוץ – שתפקידם לבדוק את ריאות הבהמה ולקבוע אם הבשר ייחשב "חלק", כשר או טרף – וראש צוות, שהוא המנהל והאחראי לכל הצרכים הלוגיסטיים של צוות השחיטה. הצוות עוזב את הארץ לתקופה של ארבעה־חמישה חודשים: אנשיו מתנתקים מהמשפחה ומחלקים את יומם בין המפעל ובין בית המגורים הסמוך. היבואן דואג לכל מבוקשם: מזון, שתייה, כביסה, ניקיון ועוד. לפי נוהלי הרבנות נאסר על אנשי הצוות לעזוב את הבית ולהסתובב בעיר הגדולה.
אנשי הצוות מקבלים את שכרם ישירות מהיבואן, והתשלום נעשה לא פעם תוך העלמת מס ופגיעה קשה בהכנסות המדינה ובזכויות העובדים. בשל מחסור באנשי צוות בשלושת התפקידים הבכירים, נאלץ היבואן לשלם לבעלי התפקידים האלו סכומים לא הגיוניים, שהאמירו לאורך השנים והגיעו לעשרות אלפי דולרים. לעומתם, רבים מאנשי הצוות הזוטרים מקבלים שכר נמוך, וגם הוא ניתן כאמור חודשים מעטים בשנה.
אופי עבודתם המרוחקת והמבודדת, בניתוק מהמשפחה ובתלות הדדית זה בזה ובראש הצוות, מקשה על הרבנות בירושלים לפקח מרחוק על עבודתו של צוות השחיטה ועל מערכת היחסים בינו ובין היבואן ובעלי המפעל. שיטות העבודה והתיעוד מיושנות; המידע של הרבנות חלקי מאוד; הנתונים המתקבלים מראשי הצוותים בשטח מרוכזים בדו"ח שבועי בכתב יד, הנשלח למחלקה באיחור, כך שהרישומים עלולים להיות לא מדויקים.
בעיות אלו ואחרות מלוות זה שנים את עבודת מחלקת יבוא הבשר ברבנות. הפעלת בית הספר למקצועות השחיטה, שלא ברור מי הגה את הקמתו ומאיזו סיבה, לא תביא פתרון ולו לאחת מהסוגיות המורכבות הללו. את הצורך הדחוף לקדם אנשי צוות ותיקים לשלושת התפקידים הבכירים אפשר לפתור בהליך פנימי ברבנות, הכולל הסמכה לאחר מבחן עיוני בכתב ומבחן מעשי באחד מבתי המטבחיים. כך עשיתי בימים שניהלתי את המחלקה לשחיטת חו"ל ברבנות.
תפקידה של הרבנות הראשית הוא להוביל ולהנחות את רשויות המדינה בפסיקת הלכה. עליה לקבוע מה כשר ומה לא, להנחות את רבני ישראל בענייני נישואין וקבורה ולעסוק בסוגיות הלכתיות ציבוריות דוגמת הגיור. התעקשותה לעסוק במִנהל, בקביעת שיטות עבודה, בגיבוש תוכניות כלכליות, בהכשרה מקצועית ובקידום מיזמים מורכבים, כאשר רוב עובדיה בעלי השכלה תורנית בלבד וחסרי ניסיון ניהולי וכלכלי, מביאה לשיתוק או לגיבוש פתרונות כושלים. המונופול שלקחה על הצד המנהלי והתפעולי של מערכת הכשרות מאפשר לרב הראשי לעצור תהליכים שאינם קשורים להלכה.
כשעזבתי את ניהול מחלקת יבוא הבשר ברבנות לפני שבע שנים, השארתי מאחוריי מסמך המלצות לשיפור עבודת המחלקה. הוא כלל בין השאר הצעה להסדרת עבודתם של צוותי השחיטה ושכרם, קיצור תקופת השהות בחו"ל, שילוב טכנולוגיות ומחשוב, שימוש במצלמות הקיימות במפעלים בחו"ל ובנתוני המחשב, קיום מבחנים לקידום אנשי צוות, בדיקת אפשרות לפתיחת השוק לבשר כשר מאירופה וארה"ב, והפחתת רגולציה על יבואני הבשר. חזרתי על ההמלצות ב"תוכנית להסדרת מערך הכשרות בישראל" שפרסמתי באמצעות פורום קהלת לפני ארבע שנים.
עד היום לא בחנה הרבנות אפילו אחת מהמלצותיי, וגם לא גיבשה פתרונות אחרים, למעט הקמת בית הספר לשחיטה. אם הרבנות הראשית לא תשכיל להתכנס בארבע אמות של הלכה ולהפקיד את סוגיות התפעול והניהול בידי גורמי מקצוע, גם בעוד שנים רבות המצב לא ישתנה.
עו"ד עמיחי פילבר היה מנהל תחום הכשרות במשרד לשירותי הדת ומנהל מחלקת יבוא הבשר והשחיטה בחו"ל ברבנות
