למה צעירים יהודים המבקשים לחגוג את יום ירושלים צריכים להתעקש לעבור דווקא דרך שער שכם והרובע המוסלמי? למה צעירים יהודים העוברים דרך הכפר חווארה בשומרון צריכים להתעקש על הורדת הדגלים הפלסטינים שתלו אנשי הכפר? ההתעקשויות רק מחממות את העימות הלאומי המדמם ממילא.
נראה שהסכסוך הגיע לשלב שבו לשני הצדדים כבר אין אמון באפשרות הרגיעה. בצד היהודי מתגברת התחושה שהסכסוך הוא בגדר משחק סכום אפס: כל מקום שהיהודים לא יפגינו בו עמדה לאומית נחושה יהפוך לחלל שתמלא הלאומיות הפלסטינית הנחושה.
זו עמדה שקל להבין את הגיונה הפסיכולוגי, אבל היא בעייתית ומסוכנת. לנבואות כאלה יש נטייה להגשים את עצמן: מי שפועל מתוך חוסר אמונה אפילו באפשרות לצמצם ולנהל את הסכסוך עתיד לגרום לכך שנבואתו אכן תתגשם, והלהבות רק יגברו. בכך "יימצא" כמובן הצידוק לעמדתו הראשונית. יתר על כן: אם היהודים, שהם הצד החזק בעימות, כבר מרגישים שאין משהו שיוכלו לעשות כדי לצמצם את הסכסוך, ברור שגם הפלסטינים, החלשים יותר, ירגישו כך. התנהלותם של שני הצדדים אכן תגרום לסכסוך להחריף כל הזמן.
יותר ויותר אנחנו נמצאים בסכנה שתחושות דומות יגלשו גם למערכת היחסים שבין יהודים לערבים אזרחי המדינה. זו בין השאר הייתה המוטיבציה לחוק הלאום: שהערבים ידעו בבירור שהמדינה הזו היא רק שלנו. אבל התוצאה ההכרחית מהידיעה הברורה אינה כמובן השלמה אלא זעם נגדי, ולא רק של אויבי ישראל אלא גם של ערבים, דרוזים, צ'רקסים ובדואים שרוצים להיות אזרחים נאמנים למדינה, אבל המדינה מודיעה להם שאינה שלהם. אלא אך ורק של העם היהודי. תחושת ההדרה הזו היא בעייתו הגדולה של חוק הלאום, ולאו דווקא הסכנה שהוא יגרור אפליה משפטית כלפי האזרחים שאינם יהודים. חזקה על מערכת המשפט שלא תתפתה לכך, אבל החוק מקבע את תחושת העלבון הרגשי.
נדרשת דווקא עמדה הפוכה, המבקשת לצמצם את המשמעות הפוליטית של אופייה היהודי של ישראל למינימום ההכרחי, וליצור במקביל לו גם רובד זהות נוסף, הרובד האזרחי, שבו יוכלו כלל אזרחי ישראל להרגיש לא רק שווי זכויות אלא גם שווי מעמד. רובד כזה צריך להתחיל מהחלפת חוק הלאום וחוק כבוד האדם וחירותו גם יחד לטובת חוק יסוד חדש, חוק מדינה יהודית ודמוקרטית, שסעיפו הראשון יבהיר מיד: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושל כל אזרחיה. כל אזרחי ישראל ייהנו משוויון זכויות מלא.
לרובד המשפטי הזה צריך להוסיף גם רובד טקסי, סמלי: ליצור במקביל ליום העצמאות יום ממלכתי אזרחי, "יום האזרח הישראלי", שבו יחולקו כלל תעודות הזהות לבני ה־16 הזכאים לכך, ובימים שסביבו, שיצוינו כ"שבוע האזרח הישראלי", יקוימו כמה שיותר מפגשים חברתיים בין קבוצות ממגזרים שונים, בדגש מיוחד על מפגשי יהודים וערבים. בנוסף תקדם המדינה פעילות יהודית־ערבית משותפת ברבדים אזרחיים שאינם נוגעים לסכסוך: פעילות לטובת איכות הסביבה; טיולים משותפים לחיזוק אהבת הארץ והמחויבות לא לפגוע בטבע שלה. אפשר ללמוד מן המודל של מערכת הבריאות, שבה חולים יהודים וערבים נהנים משירותי רופאים ואחיות יהודים וערבים, ולהעתיק את המודל הזה גם לתחומים אזרחיים נוספים, כמו מערכת הרווחה, איכות הסביבה ועוד.
במקום להדגיש את אופייה היהודי של המדינה ברובד הפוליטי, מול הערבים, ולהזניח אותו ברובד התרבותי, בשיח היהודי הפנימי, כדאי לעשות את ההפך: לקיים את הרובד הפוליטי במינימום ההכרחי, ולטפח את דמותה היהודית של המדינה דווקא ברובד התרבותי. המסורת היפה של תיקוני ליל שבועות שהתפתחה בעשורים האחרונים גם בציבור החילוני צריכה להיות המודל – ולא המסורת של חגיגת יום ירושלים בהתרסה מכוונת, דרך שער שכם והרובע המוסלמי.
כדאי לחשוב על הדוגמה הבאה: כשם שזכותם הפורמלית של צועדי מצעד הגאווה לצעוד במרחב הציבורי אין פירושה מתן היתר לצעוד דווקא ברחובות מאה שערים, כך זכותם הפורמלית של צועדי מצעד הדגלים לצעוד במרחב הציבורי לא צריכה להצדיק את מימוש הזכות דווקא ברובע המוסלמי.
