בתודעתנו, חג השבועות נכרך בעיקר עם השמעת קול הדיבור. האמת היא, שעיקר תשומת הלב אמורה להיות מופנית לעניות דעתי ליכולת ההקשבה האנושית. הקול האלוקי הנשמע בעולם יגיע למי שמשתדל להקשיב. במובן זה בעיני חג מתן תורה אמור לעורר אותנו בכלל לפתח את יכולת ההקשבה.
צָרִיך להיוֹת דרוך במיוחד כדי להקשיב לאחרים. גם צריך להיות אמיץ בכדי להקשיב בכנות לעצמך. לדעתי יכולת ההקשבה בחברה הישראלית נפגמה מאוד. אנחנו מרעישים את חיינו בכל האמצעים ומבקשים לכאורה שלוה. אנחנו משתפים את האחרים בכל פרט מחיינו ומבקשים לכאורה פרטיות. אין לנו מקום וזמן לשתוֹק כדי להקשיב. מכאן נובע שאנחנו מחמיצים את הקולות הבלתי צפויים בתוכנו כמו גם את הקולות המשמעותיים יותר. מטבעם של קולות שכאלה שהם חרישיים יותר, מורכבים, קשים יותר לפענוח.
אטימות האוזניים המתקדמת ביותר חלה על רבים מהפוליטיקאים שלנו. הם ממשיכים לומר את הטקסטים הקבועים שלהם ובכלל לא עונים למה שהציבור אומר באמת, או מנסה לומר. הדיבורים שלהם עוסקים בהשגת השלטון, בשימור כּוחם, בהטרפת הציבור, בבלבול האמת, בשיבוש העובדות. הם לא הבינו שהשיח של רבים בציבור הוא כבר אחר, יותר מפויס, שואף לחיים סבירים, פחות חוגג את ההתרסה ההדדית.
נמאס לנו לחשב ללא הרף את מי שערק ממפלגה למפלגה ואת מי שהחליט "להציל" את המדינה על ידי החרמת ההצבעות בכנסת או ביטול ישיבות הוועדה הרלבנטית. ההופעות הדרמטיות של נתניהו ומירי רגב כמו חיבוטי הנפש הקשים של הימין והשמאל בקואליציה, שייכים כבר לשיחות שפג תוקפן. היום רובנו מבקשים לשמוע מה כל אלה עושים יום ולילה כדי להגן עלינו וכדי לשפר את חיינו. מה הקשיים שהם יכולים לבטל ולא מה הדרישות והאיומים שהם יכולים להפִיק.
אנשי חינוך רבים מדי פסקו מלהקשיב. הם לא שומעים את הכמיהה העזה לחינוך ותרבות מרתקים ומעשירים וממשיכים להעסיק אותנו באיומי שביתה או בדיבורי סרק. מנהיגים של הציבור החרדי אינם מקשיבים לחלק מהשיח החיוני ביותר המתרחש בקרב הציבור שלהם: הכמיהה לפרנסה, הרצון להשתלב, הבקשה לחיות חיי תורה בכבוד ובשלוה ככל הניתן.
חלק מהפובליציסטים אינָם מאתגרים את עצמם בשמיעה רעננה של הקולות. לשיטתם הכיבוש וההדתה ומנגד התבוסתנות והחילוניות הן אמות המידה הקבועות לכל ניתוח חברתי ופוליטי. זה ידבר בדבקות על ישראל הראשונה והשנייה וזה יכניס את כל חובשי הכיפות הסרוגות להגדרה כוללנית וקיצונית, בלא להיות ערני לקולות חדשים וחשובים בתוכם. קולות רבים של פיוס וגיוון לא יכולים להגיע לאוזני הכותבים ברעש הגדול הזה. וככל הנראה גם האדם עצמו מרעיש את מוחו עד כדי אי יכולת הקשבה למה שטמון בנפשוֹ. כל הקשבה חדשה עלולה כמובן לסכֵּן את "התיקו" הפנימי שלנו. אבל ללא הקשבה פנימית שכזאת אנו עלולים להדמִים את התודעה. לא לחינם "הדיבור" הוא מיסודות האנושות והיהדות, אבל פעם אחר פעם למדנו שרק המתאמצים מאוד להקשיב ישמעו את הדיבור הזה.
