בדיוק שנה חלפה מאז אירועי שומר החומות. לצד המראות הזכורים מרחובות הערים המעורבות, רבים זוכרים גם את הפאנל שבו פרץ ויכוח סוער בין עמית סגל לבין אילנה דיין, דנה וייס ויונית לוי, המחוזקות בפרשן מוחמד מג'אדלה. דיין עקצה את סגל: "מי שמקשיב לך עלול בטעות להתרשם שאתה באמת מוטרד ממה שקרה בבת ים [לינץ' של יהודים בערבי]", וסגל נשא מונולוג ארוך שבו האשים את התקשורת בניסיון לייצר סימטריה שקרית, כאילו הסיפור הוא פרעות הדדיות של ערבים ויהודים שפרצו באופן ספונטני משני הצדדים.
מה שקרה אחר כך זכור לא פחות – לביתו של עמית סגל נשלחו זרי פרחים מצופי הטלוויזיה.
אני מודה שאף אחד מהזרים לא נשלח ממני, אבל אני בכל זאת יכול לנחש ששולחי הפרחים לא הרגישו שעמית סגל ייצג את הצד הימני בדיון. הם הרגישו שהוא ייצג את הצד הציוני, הישר וההגון. שהוא הוציא את האוויר מהבלון של תקשורת שמתעקשת להכחיש את המציאות ולנסות לדבר על סכסוכים במקום על ערכים, העיקר שלא נצטרך לומר שיש כאן בנים של עם אחד שהתנפלו על בנים של עם אחר, כי זה גזעני או לא מוסרי או לא מנומס או משרת את הימין וחורג לגמרי מהנרטיב שניסינו להציג פה במשך שנים.
ומה הצופה המתוסכל יכול לעשות כשהוא רואה מופע מביך כזה של סימטריה מדומה? להתנחם לפחות שיש עמית סגל אחד, כי פעם גם זה לא היה, ולשלוח לו פרחים כמחווה של הערכה שנובעת מתסכול.
לייקים של מיאוס
וכמו הפרחים של התסכול, השבוע ראיתי אלפי לייקים של תסכול, שבאופן מעניין נבע מפרויקט של אותה אילנה דיין.
ביום שישי בבוקר כל הטוויטר שלי עסק רק בפרק סיום העונה של עובדה. אני מניח שהכול כבר נאמר על התחקיר הזה, שכדי להשחיר את איתמר בן-גביר גייס נערה שהתארחה בביתו במשך שנתיים בתקופה קשה של חייה, וכרך יחד סיפורים שכבר פורסמו יחד עם טענות מעורפלות על עידוד אלימות, המון קטעי ארכיון וכמה מניפולציות. מה שהפתיע אותי היה היחס ברשתות.
כמובן, צריך לקחת את מה שקורה ברשתות החברתיות בעירבון מוגבל; פייסבוק וטוויטר נוטות להיות בועה שמשקפת לרוב האנשים את מה שהם מסכימים איתו. ובכל זאת, מה שראיתי הפתיע אותי. תגובות של נערי גבעות לתחקיר קיבלו אלפי לייקים, ומאות תגובות אוהדות ושיתופים.
מאוחר יותר גם אני הקטן כתבתי פוסט בפייסבוק, ובו כתבתי את רוב מה שהרגיז אותי בפרק הזה, שבאמת היה עשוי רע מאוד. גם אחרי שהשארתי חלק מהדברים בחוץ, הפוסט כלל כ-1,400 מילים, במונחים של פייסבוק זה אורך של שר הטבעות. ציפיתי שמעט אנשים יקראו הכול, שחלק מאלה שיקראו בכל זאת יגיבו בחריפות וייווצר דיון סוער. אבל שני הדברים לא קרו: הפוסט קיבל מעל 200 לייקים, מספר שאני לא זוכר שאי פעם קיבלתי על פוסטים באורך כזה. ואמנם היו מגיבים בודדים שלא אהבו את מה שכתבתי, אבל הם היו טיפה בים של הסכמה.
חשוב לחדד: התומכים הם לגמרי לא אנשי נוער הגבעות או מצביעי בן-גביר. רובם נמצאים על הציר שבין הציונות הדתית לליכוד, חלקם שמאלה משם. רבים מהם אנשים שביומיום מותחים ביקורת על עוצמה יהודית ועל העומד בראשה (זה נכון גם לגביי, אגב; אני מניח שאם מישהו ינתח משום מה את הלייקים שלי, הוא ימצא יותר לייקים לפוסטים שמבקרים את בן גביר מאשר לפוסטים שתומכים בו).
אבל קרה כאן מה שקרה בשומר החומות: כשאדם רואה "תחקיר" רע ונבזי, שנתפר כדי לפגוע בעלייה של פוליטיקאי מהימין הקיצוני וכדי להמשיך לתחזק את נרטיב "אלימות המתנחלים", הוא מתקומם. בניגוד לרצונה אילנה דיין יצרה ציפוף שורות סביב בן גביר, במקום התנערות ממנו.
והלייקים האלה של התסכול מבטאים בעיניי פחות תמיכה בבן גביר (שאגב יצא איש חסד לא קטן בתחקיר הזה), ויותר מיאוס בכוחות ששולטים בשוק התקשורת כל כך הרבה שנים ללא אלטרנטיבה ראויה, יוצרים סדר יום ורוצים להמליך ולהפיל מנהיגים כרצונם. עצוב מאוד שזה היחס של חלק ניכר בציבור לכלי התקשורת, אבל צריך לומר שאותם כלי תקשורת עבדו קשה כדי לזכות ביחס הזה.
