הר הבית בידינו. 55 שנים עברו מאז זכינו לפלא הזה, אך נראה שיש לנו עוד כברת דרך ללכת בה כדי למלא את הייעוד הגדול שהקב"ה שם על שכמנו. יום ירושלים הוא כמובן יום שמחה והודאה גדולה, אבל הוא גם מחייב אותנו בחשבון נפש גדול: האם אנו ממלאים את השליחות שהקב"ה הפקיד בידינו, או שמא חלילה אנו ממשיכים לעצום עיניים מלראות שהוא שב לציון ורק מחכה שנצטרף אליו?
אנחנו רגילים לראות את הטוב, ולשמוח על ההתקדמות הנפלאה והמרגשת בהר הבית, אך כדי שנוכל להתקדם כראוי עלינו לראות ולהתבונן מה חסר ומה עוד לפנינו. האמת, שזה לא כל כך קשה. המציאות בהר הבית מזעזעת, כואבת ובלתי נסבלת. התרגלנו למציאות שערורייתית בכל קנה מידה, שצריכה להכאיב עד מאוד ולהדיר שינה מעיני כל יהודי ויהודי.
אם כל חטאת היא ההתייחסות המהותית של ממשלת ישראל להר הבית וליהודים המבקשים לעלות אליו. הר הבית, הלב של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, המקום שאבותינו ואבות אבותינו השתוקקו אליו אלפי שנים, נחשב מבחינת הממשלה והרשויות למקום מוסלמי, למקום שבעל הבית בו הוא הווקף הירדני, וכל מי שאינם מוסלמים הם "תיירים". הלב שלי נמחץ בכל פעם שאני שומע בקשר את השוטר מדווח כמה "מבקרים" יש בקבוצה. אנחנו מבקרים? זה הבית שלנו. זה המקום הכי קדוש ויקר לנו. כיצד ייתכן שאנחנו מתייחסים למקום הקדוש והיקר לנו כאל אתר זר ומנוכר?
כיצד ייתכן שממשלת ישראל מתייחסת לאויבינו, האומרים בפה מלא "בדם ובאש נפדה את אל־אקצה", כאל בעלי הבית במקום, ואילו אלינו מתייחסים כאל אורחים זרים שמותרים "לתייר" במקום בתנאי שלא נפריע לבעלי הבית? זה כואב כל כך. אי אפשר לסבול את חילול השם הנורא הזה, את ההפקרות הנוראה שלנו ביחס למקום המקדש. כיצד ייתכן שאיננו יכולים לעלות עם טלית ותפילין להר הבית? כיצד ייתכן שאיננו יכולים להתפלל ולהשתחוות בלב מדינת ישראל, בלב עיר הבירה שלנו, במקום הכי קדוש לנו?
כיצד ייתכן שאויבינו נכנסים באופן חופשי להר הבית מכל השערים ובכל שעות היממה, מתהלכים חופשי בכל מקום שהם רוצים, מחללים את המקום הקדוש לנו והופכים אותו לפארק פיקניקים וכדורגל, צווחים בקריאות הסתה ורצח עם תוך הנפת דגלי חמאס, נכנסים למקום ללא בידוק וללא כל הגבלות – ואילו אנחנו מותרים להיכנס אליו למעט מאוד זמן, וגם זאת רק לאחר בידוק קפדני, כשאנו מובלים כמו כבשים על פי פקודת השוטר לפי הזמן והמקום שהוא מקציב לנו ברוב חסדו, אסורים מלהתנדנד כדרך המתפללים, אסורים מלהשתחוות, אסורים מלהכניס סידורים וספרי קודש, ועוד ועוד הגבלות שונות ומשונות שאין כאן המקום לפרטן.
כיצד הגענו למצב מחפיר שכזה? כיצד אנחנו בידינו מחריבים את מקום מקדשנו?
יתרה מכך, אפילו את המעט מאוד שאסור לאויבינו לעשות בהר בהחלטת בית המשפט, כמו לשחק כדורגל או להניף דגל טרור, המשטרה אינה אוכפת אלא מאפשרת באופן כמעט חופשי – ואילו כפי שכולנו ראינו, אם יהודי מניף דגל השוטרים קופצים עליו כאילו הוא מחבל. כיצד הגענו ליחס משפיל ומבזה שכזה? כיצד הגענו לכך שאנו מבזים באופן מכוער כל כך את הקדוש והיקר לנו?
אני נשאר עם הרבה כאב ושאלה גדולה, ורק תשובה אחת קטנה ומעשית יש לי. המציאות תשתנה ומשתנה אט־אט ככל שעוד ועוד יהודים יעלו להר הבית בקדושה ובטהרה. ככל שנעלה, וככל שנדרוש מהרשויות להפסיק את הביזיון ואת חילול השם הנורא בהר, כך נזכה לתקן את הקלקול הגדול שנוצר בו, וירושלים תחזור במהרה להיות משוש כל הארץ ומקום השראת השכינה.
הכותב הוא ראש כולל דרישת ציון הפועל באופן יומיומי בהר הבית, ומחבר הספר "הר הבית כהלכה"
