הקבוצה הפוליטית שלי אכזבה אותי קשות השנה, אבל כפיצוי קבוצת הכדורגל שלי לקחה אליפות ועלתה לגמר הגביע (גם הקבוצה הפוליטית שלי לקחה אליפות, אבל לא בליגה שהיא הבטיחה שהיא תשחק בה. לא משנה, זה לא טור על פוליטיקה). אז אחרי שלקחנו אליפות אחי הקטן עומר הודיע לי שנוסעים להביא גביע מאצטדיון טדי בירושלים, וביום שלישי, רגע אחרי שנגמרה תוכנית הרדיו, יצאנו מתל־אביב אל הבירה. המשחק התחיל בשמונה וחצי, אבל אמרנו לעצמנו שאם כבר יש הזדמנות לברוח מהבית מוקדם ולהספיק גם קצת שוק מחנה יהודה לפני המשחק, נלך על זה.
באחת וחצי חלפנו על פני גשר המיתרים, שהוא אגב ממש יפה בעיניי ויסלחו לי כל שונאי כלי המיתר פה. בגלל שהגענו מוקדם מצאנו חניה תיק־תק והתחלנו לצעוד לכיוון השוק. הסמטאות כבר היו צבועות אדום וירוק – הירוק של מכבי חיפה והאדום של הפועל באר־שבע. הרוכלים ובעלי העסקים קיבלו אותנו ממש יפה וטרחו לברך באופן אישי כל אוהד ואוהד בברכה המוכרת של השוק “יאללה בית”ר”.
טסטוסטרון במחנה יהודה
אני חולה על מחנה יהודה. השילוב בין חנות חלווה שמולה חנות תבלינים שלידה גלידריה שמשמאלה חנות דגים שמעליה ירקניה ומתחתיה קצביה ומצדדיה מקום עם אחלה נקניקייה – כל הריח באף מריח כמו שילוב של גן עדן עם קצת כף רגל.
התיישבנו ליד שולחן באחת הסמטאות. אחי הקטן הזמין חומוס. אני הזמנתי ויסקי. אני מקנא באנשים שיכולים לאכול כשהם במתח. אני לא מסוגל. כשאני לחוץ אני דוגמנית במילאנו ששובעת מלראות תפוח. בשלב מסוים התחיל דו־קרב אוהדים: אלה שרים שיר ואז אלה שרים שיר, ואז אלה ואז אלה. ופתאום חשבתי לעצמי כמה יפה הכדורגל, שהוא יכול לגרום לאלפי גברים מלאי טוסטסטרון לעמוד זה מול זה לבושים בצבעים שונים ולשיר את נשמתם החוצה כדי להראות לגברים האחרים שלבושים בצבע אחר שהם ממש אוהבים קבוצה אחרת.
המשכתי להזמין ויסקי, והטיפה המרה הפכה את המתח למתוק יותר. אני מניח שזה משפט שהרבה אלכוהוליסטים אנונימיים אמרו לעצמם מתישהו. אבל פעם בשנה מותר, גמר גביע. טוב, וגם ביום שלקחנו אליפות. בסדר, גם עם החבר’ה לפעמים בשישי. ובחגים. ולפעמים סתם במרפסת. טוב, אלכוהוליסטים אנונימיים, תרשמו אותי, אני מגיע.
לבשתי חולצה ירוקה, אבל פתאום קלטתי שבלי ששמתי לב התיישבתי בין 200 אוהדי באר־שבע. אני משדר גם ברדיו דרום, ולכן רבים מהם זיהו אותי. לכן המפגש היה משעשע. “זמרי, אוהב אותך, הלוואי שתקבלו בראש היום” – זאת הייתה רוח הדברים. אני מצידי החזרתי להם ב”שהטוב ינצח” פחדני.
בסביבות חמש הגענו לאצטדיון. טדי הוא בלי ספק אחד המגרשים הזכורים לי ביותר כילד. הנסיעה לירושלים עם החברים, האווירה מחוץ לאצטדיון, הרעש של הקהל של בית”ר, הפחד התמידי שמישהו יגנוב לי את הצעיף בדרך הביתה וישרוף אותו כנהוג אז – כל פחדי הילדות.
מחוץ לאצטדיון הרימה ההתאחדות לכדורגל את מה שנקרא בעגה fan zone, מתחם מעוצב לאוהדי שתי הקבוצות לפני שנפתחים שערי האצטדיון. כמו בכל העולם פתחו גם דוכן ענק של בירות כדי שהאוהדים יוכלו להשתחרר קצת לפני המשחק, אבל כמו בישראל שכחו לבקש אישור מהמשטרה, שהורתה להם שאם ימכרו למישהו בירה כל המקום ייסגר. אז בעצם במשך שעה וחצי רוב מה שעשו שם האוהדים זה לנסות לשחד את הברמנים למזוג להם בירה תמורת טיפ נדיב.
מי בכלל רוצה גביע
נכנסנו לאצטדיון כשעה לפני המשחק, ואני כבר הייתי גמור. הגענו לכיסאות שלנו, שכמנהג המקום כבר ישבו בהם אנשים. אמרנו להם שזה המקום שלנו והם עזבו, לא לפני שדפקו לנו מבט של “זה כדורגל, לא קונצרט”. כאילו בקונצרט זה הגיוני שתתפוס מקום לא שלך רק כי אתה רוצה לראות מקרוב את הטובה.
לא אלאה אתכם ברזי המשחק. בואו נאמר שהוא לא היה נאה במיוחד. הפועל באר־שבע הובילה אחת־אפס, ואז השווינו, ואז שוב הפועל באר־שבע הובילה, ואז שוב השווינו, ואז הארכה, שזה בעצם מצב שבו אתה מגיע לשחקן ישראלי ואומר לו “אני יודע שאתה לא ממש יכול לרוץ 90 דקות, אבל בוא תרוץ עוד שלושים”. ואז נגמרה ההארכה ללא הכרעה, ואז פנדלים.
לאחרונה אני בודק לא מעט סטטיסטיקות של מחלות שמגיעות אליך בגיל ארבעים, וגיליתי שהתקף לב הוא לגמרי תופעה רפואית שאני צריך להתחיל להיזהר ממנה. לכן, כשכולם נעמדו לצפות בפנדלים, אני ישבתי בכיסא. החלטתי שפשוט אצפה בהם באמצעות מבט לעבר הקהל של מכבי חיפה. כשהוא שמח אדע שקרה משהו טוב – מישהו שלהם החטיא או שמישהו שלנו הכניס – וכשהם מבואסים אדע שהסתבכנו. ובכן, הסתבכנו. זה לא היה היום שלנו. או בווריאציה על משינה, חזרנו מירושלים עם הפנים בין הידיים.
המסע הנפשי שגבר יכול לעבור עם קבוצת הכדורגל שלו בתוך 12 שעות הוא מדהים. בצהריים ישבתי מבסוט במחנה יהודה עם שמעון מהג’ינג’י בר, ואמרתי לו שלא משנה לי כלום, העיקר להביא גביע. עכשיו מצאתי את עצמי באוטו, שותק כל הדרך לרמת־גן עם אחי הקטן עומר, ומשכנע את עצמי בראש שכדורגל זה כולה משחק. לא צריך לקחת ללב. אולי כדאי להיפתח לעוד ענפים, כמו גולף או קריקט. ומה זה גביע בכלל? לקחנו כוס יין והחלטנו שאם מגדילים אותה לאללה ומייצרים אותה מכסף היא הופכת לפרס? מי בכלל רוצה גביע? מה, אנחנו בבריטניה בתקופת האבירים?
אוף. כל כך רציתי גביע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
