אוז לעמו ייתן
מסכן קובי אוז. לא עזר לו המוצא הטוניסאי והילדות בשדרות. לא עזרו גם עשרות השירים המביאים את הווייתן של ערי הפיתוח אל לב המיינסטרים של המוזיקה הישראלית, ובכלל זה שיר שבו שילב את קולו של סבו, הפייטן נסים מסיקה, בניגון טוניסאי נוגע ללב. העובדה שאוז החליף את שם משפחתו המקורי (אוזן) הספיקה כדי להאשים אותו בימים האחרונים בהשתכנזות ובבגידה בכור מחצבתו, כדי להתקבל באליטה האשכנזית.
ומדוע הפך לפתע שם משפחתו של אוז עניין לדיון ציבורי, שנים רבות אחרי שהשינוי נעשה? הרי מאז הופיע לראשונה בשדה המוזיקה המקומית, קובי ידוע כאוז ולא כאוזן. או, זה כבר קשור לחטא חמור עוד יותר שביצע אוז לאחרונה: חטא הרמיזה שאולי הוא איננו מזדהה לחלוטין עם יקירה של ישראל השנייה, הלא הוא בנימין מכלוף נתניהו.
מעשה שהיה כך היה: אוז העז לשתף בחשבון הפייסבוק שלו, מעשה המבטא כידוע הזדהות, את מאמרו של יאיר שרקי, אשכנזי פריבילג ידוע, מ'מקור ראשון' שבו קבל שרקי נגד התזה של אבישי בן-חיים, הקושרת בין העוולות שאכן נעשו כלפי עולי ארצות המזרח בעשורים הראשנים לקיום המדינה, לבין האישומים הפליליים כנגד יקיר המזרחיים, אותו מכלוף נתניהו. כביכול, לפי בן-חיים, האישומים כנגד נתניהו הם המשכה של אותה התנכלות אנטי-מזרחית של העשורים הראשונים. נגד אוז ושרקי גם יחד יצא אפוא קצפו של מגן זכויות המיעוטים (והנכים!), שמעון ריקלין, שראה בהזדהותו של אוז עם שרקי את המשכה של אותה השתכנזות מגונה, שהחלה עוד בהחלפת שם משפחתו. מה שנקרא: סופו מעיד על תחילתו.
כל הסאגה המשונה הזו היא כמובן טרלול אחד גדול. היא לא מוכיחה שום דבר לגבי רמת הזדהותו של אוז עם הזהות והתרבות של אבותיו; ואגב, זה לגמרי לגיטימי שאדם יחליט שלא להזדהות עם התרבות שרווחה אצל אבות אבותיו, ויעדיף על פניה את התרבות הישראלית שבתוכה הוא חי כיום. אבל בפועל, לא רק שאוז לא עשה זאת, אלא שכאמור כל יצירתו מוכיחה את ההיפך. סקנדלון אוז מוכיח אפוא דברים שונים לחלוטין: קודם כל הוא מוכיח שברוך השם, זכינו לאיזון מחנאי גם בתחום הטרלול: לצד הטרלול הפרוגרסיבי הכלל-עולמי, זכינו גם לטרלול ביביסטי מקומי, לפיו עצם העובדה שאדם שאמור להיות מזוהה עם 'ישראל השנייה' מעז לפקפק בזיהוי המוחלט בינה לבין נתניהו מעידה שתקלה חמורה אירעה במנגנון הזהות המזרחית של אותו אדם והוא נוטה, רחמנא ליצלן, להשתכנזות פריבילגית.
המסקנה השנייה היא שלא רק ריקלין חוטא בחטא הטרלול, אלא גם עמיתו בן-חיים. אם התזה שלו מביאה לפילוג לא רק בין ישראל הראשונה והשנייה, אלא גם בתוך 'ישראל השנייה' עצמה, אולי הבעיה היא לא במציאות אלא בתזה. הצרה היא שכאן בדיוק נמצאת נקודת המפגש בין שני הטרלולים: הטרלול הפרוגרסיבי, שלפיו אסור לומר אף מילת ביקורת על מי שנחשב כמיעוט מקופח, לא מאפשר להעמיד במקום את הטרלול הביביסטי, כל עוד הוא אוחז בקרנות המזבח המזרחי.
בומרנג להט"בי
ארגוני הלהט"בים הדתיים החליטו לפני כמה שנים להפוך את יום י"ד באייר, שבמסורת היהודית ידוע כ'פסח שני', ליום ההזדהות עם מאבקם להכרה ולשוויון זכויות. מלכתחילה יש בבחירה ביום הזה עניין בעייתי: הרי פסח שני הוא יומם של מי שלא יכלו להקריב קורבן פסח בתאריך המקורי – אם משום שהיו בדרכים ולא יכלו להגיע למקדש, או משום שהיו טמאים ולא יכלו להקריב קורבן. למענם, ניתן היום הזה כהזדמנות שנייה. הלהט"בים הדתיים בחרו אפוא ביום הזה כדי לומר שגם להם, כמו למקריבי פסח שני, מגיעות כל הזכויות המגיעות לאחרים, 'הנורמטיביים שהקריבו בזמן המקובל'. אבל אגב כך יוצא שהלהט"בים הדתיים משווים את עצמם, ביוזמתם, לאותם טמאים, או אנשים מסוג ב', שאמנם תובעים ומקבלים זכויות כמו אנשי דרג א', אבל עדיין מובחנים מהם ברמה העקרונית. האמנם את המידרג הזה רוצים הלהט"בים לקבע?
בומרנג עמוק יותר טמון בעמדותיה העכשוויות של הקהילה הלהט"בית כולה. היא כבר אינה מסתפקת בכבוד אנושי המגיע לאנשיה, וגם לא בשוויון זכויות מול זוגות הסטרייטים. מזה שנים אחדות ממקדת הקהילה הלהט"בית את מאבקיה בערעור הסדר המיגדרי כולו; מן הציבור נתבעת לא רק הכרה בזכויות המבקשים זוגיות עם בני מינם; לא רק הזדהות וקבלה כלפי המבקשים להחליף את מינם, אלא עכשיו גם עם הטענה שאסור בכלל לזהות בני אדם בזיהוי מיני ומגדרי כלשהו. אסור לכנות הורים בכינוי מגדרי מובהק כמו אבא או אמא, אלא רק בכינוי סתמי של הורה 1 והורה 2.
ברוח דומה, לבני אדם שמורה הזכות לקבוע שהם אינם גבר או אשה, אלא בעלי זהות לא מוגדרת, ולפיכך יש לפנות אליהם לא בכינוי גברי ולא בכינוי נשי, אלא בכינוי בגוף שני או שלישי חסר זהות: 'אתם', או 'הם' (באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב, משום ששם השפה כלל לא מאפשרת אבחנה בין זכר לנקבה בנוסח הפנייה בגוף שני, או הדיבור בגוף שלישי).
יש כאן משחק מסוכן מאוד של בני הקהילה הלהט"בית. עד שהצליחו, בעמל רב ולאורך שנים רבות, לשכנע רבים בצורך להעניק כבוד אנושי וזכויות אזרחיות שוות לזוגות מכל הסוגים, הם מנסים לתבוע עכשיו גם את הזכות להכתיב לקהילה האנושית כולה את אופן התייחסותה לזיהוי מיני ומגדרי בכלל. זו תביעה שאין לקבל אותה, אפילו אם היתה נחלת הרוב וודאי שלא כאשר היא באה מנציגיה של קהילת מיעוט. יתר על כן: עצם העלאתה, ובמיוחד ההתעקשות עליה, עלולה לגרום לבומרנג ולריאקציה גם כלפי הזכויות המוצדקות של בני הקהילה, מתוך תחושה שלא את זכויותיהם תובעים בני הקהילה, אלא את הזכות לפסוק לאנושות כולה את יחסה לסוגיות הללו. כדאי להם לזכור את המשפט שהומצא בימים פחות נאורים, אבל לא פחות נבונים: תפסת מרובה לא תפסת.
