המונח "יהודית ודמוקרטית" המוצמד דרך קבע לצמד המילים "מדינת ישראל" הפך לקונצנזוס באופן הגדרת צביונה ואופייה של מדינת ישראל. כל אדם, לפי תפיסת עולמו וסדר יומו הפוליטי, בוחר אחת מהשתיים ומשתמש בה למטרותיו. כך או כך, זו הגדרתה של מדינת ישראל כפי שרבים מכירים אותה.
ישראל "הדמוקרטית" מזוהה יותר עם מחנה השמאל. היא מתאימה ככפפה ליד בעבור מי שמבקשים להאדיר את "הישראליות" כגורם המאחד של אזרחי המדינה. "הדמוקרטית", לדעת הקבוצה הזו, טומנת בחובה ערכים חיוניים יותר לקיומה של ישראל. הם אוהבים את הפוסט שלפיד כתב אחרי הפיגוע בתל־אביב, שלפיו הקורבנות נרצחו רק "משום שהם ישראלים" (ולא מפני שהם יהודים) וסולדים מפקודת היום של מח"ט צה"ל שנכנס לקבר יוסף, משום שהיו בה נגיעות מההיסטוריה הלאומית שלנו.
ישראל "היהודית", לעומת זאת, מזוהה יותר עם המחנה הלאומי ועם הדת – כאילו מי שמעוניין בשמירה על צביונה היהודי של המדינה, מעוניין בהכרח בצביון דתי ובכפייה דתית. תוספת המילה "דמוקרטית" נועדה לאיין את "היהודית", לאזן אותה, כאילו יש בה משהו שלילי. היא גם נועדה להטיל ספק מתמיד בדמוקרטיה הישראלית; יש בה ניסיון לא סמוי להראות שכל עוד המדינה יהודית, תמיד תצטרך ישראל הדמוקרטית לפקח עליה.
אלא שיהודים אינם רק בני אותה דת, הם בראש וראשונה בני אותו לאום. לכן מתבקש שהגדרת המדינה לא תכיל את ה"יהודית" ולא את ה"דמוקרטית", אלא תתמצה ב"מדינת הלאום של העם היהודי" ותו לא. בדיוק כפי שצרפת היא ביתם של בני הלאום הצרפתי, ונורווגיה – של בני הלאום הנורווגי. אגב, בדיוק כפי שרצה דוד בן־גוריון. לאום הוא קהילת אנשים בעלי היסטוריה משותפת וזיקה למקום. כמו הגרמנים והצרפתים, גם היהודים הם בעלי זיקה למקום וחולקים את אותה היסטוריה, תרבות ושפה.
למי שיטענו שהגדרת ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי" בלבד, ללא ה"דמוקרטית", תדיר קבוצות מיעוט לא יהודיות, צריך להזכיר שקבוצות מיעוט קיימות בכל מדינות המערב, כולל אלו שצלב מתנוסס על דגלן. וכפי שאיש אינו מפקפק באיכות הדמוקרטיה השווייצרית, הגרמנית, הצרפתית או הבריטית, אין סיבה לפקפק בדמוקרטיה הישראלית ולהצמיד את ה"דמוקרטית" ל"יהודית". ובכל מקרה, הדמוקרטיה פה יציבה וחסונה מאי פעם.
הסרת המילה "יהודית" תוכל גם להרגיע את החששות כאילו ישראל תהפוך באחד הימים למדינת הלכה. ההגדרה שאנו מציעים פה ממוסגרת למבנה לאומי ולא דתי.
הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי תהיה נאמנה יותר לא רק למורשתו של בן־גוריון, אלא גם למדינה שרובנו מבקשים לקיים פה ב־2022. היא פשוט קובעת שזהו ביתו של העם היהודי, וששוויון הזכויות בה הוא אזרחי, פרטי ולא לאומי. אומנם אין לנו כוונה לשנות את הדגל, את ההמנון, את השפה או את חוק השבות, אבל מתקיים בינינו שוויון אזרחי מלא.
אגב, אין בהכרח צורך בפריסת חסות ממשלתית או פרלמנטרית על עדכון ההגדרה. די בעדכון התודעה וברענון המוסכמה שנתקבעה ללא הצדקה, ושניתן לשנותה באימוץ רטוריקה אחרת. חברי כנסת ושרים יכולים להתחיל להשתמש בהגדרה הזו כשהם מדברים על פיגועים, מארחים מנהיגים או נואמים באו"ם. בשיעורי אזרחות צריכים מורים לדבר על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ההגדרה של ישראל כיהודית ודמוקרטית איננה ארוכת שנים (חוקרים מזהים אותה לראשונה בחוק יסוד הכנסת מ־1985, ולאחר מכן בחוק יסוד חופש העיסוק ובחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ב־1992). לא מאוחר להשליך אותה לסל, ולחזור לשורשים – למדינת הלאום של העם היהודי. בן־גוריון ודאי יהיה גאה בנו.
