הקיטוב בחברה הישראלית נותן את אותותיו גם ביחס לדברים שהתרגלנו להתייחס אליהם כאל 'פרות קדושות', שעליהן חל קונצנזוס לאומי. דוגמה מובהקת לכך הן המשפחות השכולות. פעם היינו רגילים להתייחס אליהן בחרדת קודש, לדקדק בכל מילה ובכל תג המופנים כלפיהם. מסתבר שהנורמה הזו כבר לא בתוקף.
1. שכול מימין
מנהג יפה נוקטת המדינה כבר שנים רבות: בכל שנה, לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, שולח משרד הביטחון שי סמלי צנוע לכל המשפחות השכולות. זו עוד דרך לומר למשפחות שהמדינה ששלחה את יקיריהן לצבא לא שכחה אותן. אלא שהשנה חולל השי עצמו מהומה לא קטנה. מדובר בשעון קטן, שעליו חקוקים בעיקר סמלי שלום: המילה שלום בעברית, אנגלית, וערבית, סמל תנועת השלום הבינלאומית, כיפת הסלע, ואף לא סמל יהודי אחד. זה הספיק כדי לעורר את חמתן של כמה משפחות שכולות, שהמכנה המשותף שלהן הוא שייכות לציונות הדתית, וככל הנראה גם אוריינטציה פוליטית ימנית. הן החזירו את השי למשרד הביטחון, ואף צירפו מכתבים המציינים שבעבר נהג המשרד לשלוח ליום הזה פריטים בעלי אופי פטריוטי – כמו ספרים העוסקים בטיולים בארץ, או תמונות מנוף הארץ; לטענתן, הבחירה בסמלי שלום, שלפחות חלקם מזוהים במובהק עם השמאל (סמל תנועת השלום העולמית), ועם תהליכים שעודדו בפועל את הטרור שאחראי למוט יקיריהן, היא בחירה אומללה במיוחד.
בחירת שי שיתאים לטעמן של כלל המשפחות השכולות, שמטבען הן מגוונות במגזרים ובהשקפות העולם שלהן, איננה משימה קלה. דווקא משום כך חשוב במיוחד להקפיד על הבחירה. השי צריך לסמל את הרעיון שלמענו נפלו יקיריהן. המשותף לכלל הנופלים – אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים – הוא לא שנפלו למען קידום השלום, אלא כדי להגן על המדינה מאויביה. ולכן השי שאמורה המדינה לשלוח למשפחותיהן צריך לסמל את הרעיון הזה, כלומר שי בעל אופי פטריוטי. היה ראוי שמשרד הביטחון יתנצל בפני כלל המשפחות שנפגעו מהשי; יבטיח שי חלופי לכל משפחה שתהיה מעוניינת בכך, וכמובן יקפיד בעתיד על בחירת שי שלא מסמל רצון להטיף למשפחות, שגם כך שילמו את המחיר היקר מכל, מה צריכה להיות השקפת עולמן.
2. שכול משמאל
מהעבר השני של המתרס הפוליטי, ישנן לא מעט משפחות שכולות שהדרך שלהן להתמודד עם הכאב הנורא היא דווקא בקידום השלום, בפרט עם בני העם הפלסטיני שמולו מתקיים עיקר הסכסוך. בני המשפחות הללו מרגישים שבאופן הזה יעניקו משמעות כלשהי לאובדן, שיהווה סמל אנושי לצורך במאבק למניעת שכול נוסף בשני העמים. כחלק מהתהליך הזה, המשפחות מבקשות גם לקיים טקס זיכרון משותף עם משפחות שכולות פלסטיניות. אין לאף אחד בעולם, גם לא לבני משפחות שכולות אחרות, הזכות לפסול את דרכן ואת הטקס שבחרו לקיים. במדינה דמוקרטית בכלל אין זכות לאדם לפסול את טקסי זולתו, אלא אם כן יש בהם הסתה לפגיעה בחיי אדם. קל וחומר שאין לפסול שום דרך שבה בוחרת משפחה שכולה לציין את כאבה.
באופן אישי, גם כאדם הרוצה מאוד בשלום, לא הייתי בוחר בדרך הזו, בוודאי לא ביום הזיכרון. אבל דעתי האישית אינה חשובה כאן. מי שלא אוהב טקסים מהסוג הזה, כמובן לא חייב להשתתף בהם. אבל בשום אופן אין לפגוע בטקס הזה, ובזכותן של המשפחות לקיים אותו. אדרבה, זו חרפה שאדם כמו ח"כ איתמר בן-גביר, שכלל לא שירת בצבא, יבקש להכתיב למשפחות שכולות כיצד מותר או אסור להן להנציח את יקיריהן.
3. שכול של כולם
יש נקודה אחת בעולם השכול, שמשותפת לרבים מבני המשפחות השכולות, ללא הבדל בין המגזרים או השקפות העולם שלהן, וזה הקושי בצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות. מלכתחילה, נקבעה הצמידות הזו דווקא כביטוי ראוי של הכרת האומה בכך ששמחת העצמאות לא הייתה מושגת אלמלא קורבן הנופלים. ולכן, דווקא בדרכנו לשמחה, אנחנו מקפידים קודם לזכור את מי שאפשרו אותה במחיר חייהם. יש בכך גם המשך למסורת יהודית ארוכה, שידעה להקדים את ציון המחיר לציון השמחה – כמו ציון תענית אסתר לפני פורים, וציון תענית בכורות לפני פסח.
אבל מסתבר שכשם שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, כך גם הדרך לכוונות הטובות לעתים רצופה גיהינום. והצמידות הזו, שמלכתחילה נועדה ל'טובת' השכול ומעמדו החברתי, בפועל פוגעת בלא מעט בני משפחות שכולות, שמתקשות לעבור במחי דקות אחדות מטקסי זיכרון ושירים עצובים לשמחה הגורפת של יום העצמאות.
וכך, למרות חשיבות המסר הרעיוני של הצמידות, ראוי שבעניין זה תכרענה המשפחות השכולות עצמן. יש לערוך משאל בין כלל בני המשפחות השכולות בשאלה האם יבחרו להמשיך במצב הקיים, או להפריד הפרדה לא ארוכה, 24 שעות בלבד, בין יום הזיכרון ליום העצמאות. זו הפרדה מספיק קצרה כדי שהרעיון שמאחורי הצמדת התאריכים ימשיך להתקיים, ומנגד, היא מספקת כמה שעות של התאווררות ואפשרות ל'החלפת מצב רוח', בין אבל ליום טוב, כך שגם לבני משפחת השכול יתאפשר להשתתף בשמחת יום העצמאות. החלטת הרוב בין בני המשפחות השכולות צריכה להיות מאומצת על-ידי המדינה.
יש לכאורה בעיה בכך שהחלטה עקרונית כזו תיקבע רק על-ידי חלק מן הציבור. אבל אפשר לראות בכך סוג של אפליה מתקנת: כשם שבני המשפחות השכולות הן ששילמו מחיר יקר יותר משאר הציבור לגבי עצם האפשרות לחגוג את יום העצמאות, כך ראוי שיינתן להן מעמד מיוחד בהחלטה כיצד לציין את היחס שבין הזיכרון והשמחה. בדיוק כמו שהיה נכון השנה להחליט להפסיק את מופעי הזיקוקים, המשמחים את לב רוב הציבור, בגלל אותו מיעוט של אנשים ששירותם הצבאי גרם להם פוסט-טראומה שעבורם, נפצי הזיקוקים הם עוד גורם שמחזיר אותם לטראומת הקרב. בשני המקרים, מי ששילם את המחיר היקר ביותר זכאי למעמד עודף בהכרעה כיצד לציין את צער הזיכרון ושמחת העצמאות גם יחד.
4. לא הכל מותר
ואחרי כל זה, צריך לומר שלעתים בני המשפחות השכולות תובעים לעצמם זכויות שלחלוטין לא מגיעות להן. זה קורה כאשר בני משפחה שכולים מבקשים לקבוע החלטות פוליטיות, מדיניות, ואפילו רק לגבי סדרי וסמלי שלטון, בשם השכול שלהן.
בדרך כלל בני המשפחות עצמן נזהרים בכך, וגם כאשר הם מבטאים עמדה מדינית או ביטחונית כלשהי, הם מקפידים להדגיש שזו דעתם הפרטית. הם אינם מדברים כ'דוברי' כלל משפחת השכול, שהרי ברור להם שיש גם בני משפחות שכולות הסבורים אחרת לגמרי.
אבל השבוע נפרץ גם הקו האדום הזה. כמה בני משפחות שכולות פרסמו מודעה ענקית בעיתון 'מקור ראשון', ובו קראו לאנשי הממשלה הנוכחית שלא לבוא השנה לטקסי יום הזיכרון, מכיוון ששותפותם בממשלה עם 'תומכי טרור' פוגעת בבני המשפחות.
עם כל ההבנה וההזדהות עם כאב המשפחות, צריך לומר בבירור שכאן נחצה קו שאסור לחצותו. לבני המשפחות השכולות מותר כמובן להתנגד לממשלה הזו, ואפשר אף לומר שיש להם סיבות טובות לעשות זאת. הם יכולים להשתתף בכל הפגנה או מעשה התנגדות פוליטי לגיטימי לממשלה – אם בשם השכול שחוו ואם כאזרחים מין השורה. אבל הם לא יכולים לנצל את השכול כדי לקבוע איזו ממשלה תיחשב לגיטימית ואיזו לא.
הנוהג של הגעת שרים ונציגי ממשלה בכירים לטקסי יום הזיכרון ברחבי הארץ (ולעתים קרובות, גם להלוויות ולימי שבעה של חללי המלחמות והטרור בכל ימות השנה) הוא נוהג יפה, ראוי ומכבד. מרגע שהשתרש במקומותינו, היא אינו יכול להיות ניתן לחלוקה בין 'ממשלות טובות' ל'ממשלות רעות'. כשם שלבני משפחות שכולות שעמדותיהם שמאליות אסור לסלק מטקסי יום הזיכרון שרי ממשלת ימין, שלשיטתם שלחה את בניהם למוות מיותר על מזבח שטחים שהם אינם מאמינים בצורך לשלוט בהם – כך אסור לבני משפחות שעמדותיהם ימניות לסלק שרים שעמדותיהם נחשבות מבחינתם 'שמאלניות' מדי.
כל עוד הממשלה הנוכחית נבחרה באופן לגיטימי וחוקי, (ועובדה שאיש עוד לא עתר לבג"ץ נגד עצם קיומה, ואילו הייתה מוגשת עתירה כזו, כנראה שהייתה נדחית על הסף), לשריה שמורות כל הזכויות והחובות של שרי כל הממשלות שקדמו לה. אם בני משפחה מסוימים אינם מרוצים מבואו של שר מסוים, או של כלל נציגי הממשלה הזו, לבית העלמין, הם אלה שצריכים להדיר את רגליהם מן הטקס, ולא השר.
למשפחות השכולות יש זכות מלאה לצפות שיתחשבו בהן לגבי פרטים הקשורים בטקסים ובמנהגי יום הזיכרון. הן לא יכולות לצפות שדעתן תכריע לגבי סדרי השלטון במדינה. ומבחינה זו, הגעת כלל השרים החברים בממשלה מסוימת לטקסי יום הזיכרון היא מוסכמת יסוד שלטונית, בדיוק כמו הבלעדיות השמורה לשרים ולחברי הכנסת לקבל את ההחלטות הנוגעות לכלל אזרחי המדינה. כשם שלא יעלה על הדעת שמשפחה שכולה תתבע שהממשלה תקבל את עמדתה הביטחונית או המדינית בשם השכול שפגע בה, כך לא יתכן שהיא תבקש לפסול שרי ממשלה מסוימת מן הזכות והחובה לפקוד את בתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון.
