השאלה מיהו יהודי לעניין חוק השבות היא מורכבת, ויש לדון בה בכובד ראש. אלא שכיום קשה לדון בשאלה הזו באופן ענייני.
יש להקדים שהדיון בשאלה מי זכאי לעלות לארץ ולקבל אזרחות במסגרת חוק השבות, בנוי על הנחת היסוד שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי השב לציון אחרי אלפיים שנה, והיא קולטת אליה יהודים מכל קצווי תבל. חוק השבות, הקובע שרק יהודים זכאים להגר למדינה, הוא החוק החשוב ביותר לשמירתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עם רוב יהודי, והוא חשוב במיוחד כיום, כאשר כמעט 30 אחוזים מתושבי המדינה אינם יהודים (לפי נתוני הלמ"ס בערב ראש השנה תשפ"ב).
בנוסחו כיום, החוק אכן בעייתי. הוא מאפשר גם לאנשים שאינם יהודים לקבל אזרחות ישראלית, ורבים כאלה אכן מגיעים ארצה ומקבלים אזרחות, מה שפוגע בשמירת הרוב היהודי בארץ. במציאות העכשווית מתעוררות שאלות מורכבות, כמו מקרים של אב יהודי ואם גויה, "זרע ישראל" ועוד. יש מי שמבחינה הלכתית טהורה אינם יהודים, אך יש להם קשר משפחתי קרוב מאוד ליהודים. לסבים ולסבתות יהודים יש נכדים שאינם יהודים מבחינה הלכתית, אך הם ודאי חלק מן המשפחה.
בג"ץ פוסל כל חקיקה המבקשת לשמר את ישראל כמדינה יהודית. כך יקרה בוודאי גם בכל ניסיון לתקן את חוק השבות
ישראל גם חתומה על הסכמים בינלאומיים המחייבים לקלוט פליטי מלחמה, ויש הרבה כאלו ברחבי העולם. חשוב אומנם לחלק בין פליטים שבורחים מהמלחמה ישירות לישראל ובין מי שבורחים דרך מדינות אחרות שיכולות לקלוט אותם; ויש לחלק גם בין הבורחים מאימת המלחמה ובין מהגרי עבודה. אלו מקרים מורכבים, ויש לשקול את מכלול השיקולים מתוך מסגרת הדיון של מדינת ישראל כמדינת היהודים. בדיון כזה יכולות להיות דעות לכאן לכאן בשאלת האיזון הנכון לצורך שמירה על המדינה כיהודית. כל עוד זה הדיון – הוא לגיטימי וחשוב.
כך היה כאשר פנה דוד בן־גוריון אל "חכמי ישראל בארץ ובחוצה לארץ" שיחוו דעתם בעניין. הוא ביקש מהם לנסח "הוראות רישום שיתאימו למסורת המקובלת בכל חוגי היהדות… ולתנאים המיוחדים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ריבונית… וכמרכז לקיבוץ גלויות". מכיוון שזו הייתה הנחת היסוד של הדיון, היה אפשר לנהל אותו באופן ענייני. אלא שנראה שכיום הדיון הוא על עצם הנחת היסוד של ישראל כמדינה יהודית. תפיסות שמאל פרוגרסיבי רדיקליות השולטות היום בשיח, רואות בזהויות ובמסגרת הלאומית אפליה, דיכוי, אי שוויון וחוסר צדק. הן מנהלות מאבק רחב נגד זהויות הלאום ומדינות הלאום בכלל ונגד מדינת ישראל כמדינה יהודית בפרט, ומבקשות להפוך אותה למדינה רב־תרבותית, "מדינת כל מגזריה", "מדינת פליטים", "מדינת ארבעה שבטים" וכדומה.
אלו תפיסות רדיקליות מאוד, שלא מאפשרות לעסוק בסוגיית הפליטים ובשאלה מיהו יהודי בצורה אחראית ושקולה, שכן מגמת אחד הצדדים היא למחוק את הזהויות וליצור כאן חברה אוניברסלית. לכן, הדיון בפרטי החוק אינו רלוונטי כמעט. אי אפשר לנהל דו־שיח כשהנחת היסוד הבסיסית ביותר – שמדינת ישראל היא מדינה יהודית – אינה מקובלת על כל הצדדים.
לכך יש להוסיף גורם שני: בג"ץ. במציאות כיום, אין זה משנה מה חושב הציבור או מה חושבים נבחרי הציבור, בג"ץ פוסל באופן שיטתי כל חקיקה של הכנסת המבקשת לשמר את הרוב היהודי בארץ ולשמר את מדינת ישראל כמדינה יהודית. כך קורה כבר כמה וכמה שנים, בכל ניסיון של הרשות המחוקקת להוציא מן הארץ מהגרי עבודה רבים ששוהים כאן בניגוד לחוק. כך יקרה בוודאי גם בכל ניסיון לתקן את חוק השבות באופן שלא יתאים לרוחו של בג"ץ.
הדיון בחוק השבות ובגבולותיו חשוב מאוד לעתידה של המדינה. כדי לנהלו נכונה יש לעשות זאת בלי השפעת רוחות פרוגרסיביות המבקשות לשנות את צביון המדינה, ובלא כפיפות לבג"ץ. רק כשהמגמה תהיה שמירה על הזהות היהודית והרוב היהודי במדינה, נוכל לנהל את הדיון באופן ענייני ואמיתי.
הרב יגאל לוינשטיין הוא ראש המכינה הקדם־צבאית בני דוד
