ויכוח מדיני עם חברי חגי סגל לא יכול לבוא להכרעה או לשכנוע הדדי. סגל הוא אידיאולוג קשוח שבסיס הטיעונים שלו הוא דתי, ולכן אין שום אפשרות לגרום לו לסגת מדעתו המדינית שכרוכה בהוויה האמונית שלו. מבחינתו יהודה ושומרון הם ציווי אלוקי, אסור לסגת מהם ולו בסנטימטר ואסור להתפשר עליהם אפילו במילימטר. סגל היה מוכן להקריב את חייו כדי למלא אחר הציווי הזה, וכל ניסיון להציג מולו תזה הפוכה נדון מראש לכישלון.
ובכל זאת אנסה להתווכח עם המאמר המכונן של סגל מתחילת החודש במוסף הזה ("חמץ ומרור", מקור ראשון, 8.4.2022). סגל תוקף בשצף קצף את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין – שאחראי להסכם אוסלו, שהביא עלינו לדבריו את גל הפיגועים ואת האינתיפאדה השנייה, ובסופו של דבר היינו חייבים לצאת למבצע חומת מגן ולשחרר מחדש את ערי יהודה ושומרון.
נתחיל מהסוף. אנחנו לא רוצים ולא צריכים לשחרר את ערי יו"ש. אנחנו צריכים להשתחרר מהן. לא לשחרר – להשתחרר; מהערים, מהכפרים, ממחנות הפליטים. זה בדיוק היה ההיגיון של מנחם בגין כאשר החזיר למצרים את כל סיני במסגרת הסכמי השלום, והעניק אוטונומיה לפלסטינים ביו"ש. לצערי לא הייתה בו התבונה המדינית להתעקש גם על החזרת רצועת עזה ופתחת רפיח לנשיא סאדאת, מה שהיה מבטיח לנו שקט ארוך טווח בדרום, לפחות כמו זה שאנחנו נהנים ממנו בגבול עם מצרים. 43 שנים חלפו מאז ההסכמים, ובמהלכן לא נפלו בגבול הארוך הזה חיילים ישראלים – למעט פיגוע יחיד בכביש 12 ב־2011, שבו נהרגו שישה אזרחים ושני חיילים. זה אומר הכול.
השחרור החשוב הזה מהשטחים המאוכלסים שנכבשו בששת הימים, עמד ביסוד הפילוסופיה המדינית של יצחק רבין ושמעון פרס כאשר חתמו על הסכמי אוסלו ב־1993. זו הייתה המטרה של אריאל שרון, אבי ההתנחלויות, שניתק אותנו מרצועת עזה ברגע קריטי, הסיג אותנו לגבולות 1967, פינה 8,000 מתיישבים שנלכדו שם, ושחרר אותנו מהמורא של אחד המקומות הקשים עלי אדמות. המשך הכיבוש בתוך הרצועה הצפופה הזו היה עולה לנו בחייהם של עשרות ואולי מאות קצינים, חיילים ואזרחים מדי שנה. בהקשר הזה צריך להזכיר כי רקטות נורו על ישראל גם לפני ההתנתקות של שרון.
רבין האמין בהסדר מדיני שיציל את ישראל מכיבוש מתמשך על מיליוני פלסטינים שיכַלה את המדינה מבפנים
וזה היה גם ההיגיון של בנימין נתניהו כאשר יזם את עסקת המאה בינואר 2020 עם הנשיא טראמפ, ייחל למדינה פלסטינית שאותה כינה "ריבונות מותנית ומוגבלת", והסכים לחלק את ירושלים ולהחזיר 150 אלף פלסטינים תושבי העיר לשליטת הרשות.
"לזכותו של רבין ייאמר שהוא ביקש להביא שלום על ישראל", כותב סגל. רבין לא ביקש להביא שלום. הוא לא האמין בשלום אמיתי עם יאסר ערפאת ועם הפלסטינים. הוא לא היה פרס ולא יוסי ביילין. רבין האמין בהסדר מדיני שיציל את ישראל מכיבוש ארוך ומתמשך על מיליוני פלסטינים שיכַלה את המדינה היהודית־ציונית מבפנים. רבין זיהה היטב תהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית במהלך מלחמת המפרץ שקדמה להסכמי אוסלו. הוא טען שהעם זקוק להסדר ולא בנוי למלחמות קשוחות ואינסופיות כמו בעבר. הוא ראה ישראלים המייחלים לחיים נורמליים, כמו בכל העולם המערבי, ולא לקרבות צבאיים שוחקים ובלתי נגמרים.
היינו בסיוט הזה
רבין צדק. גם פרס וביילין. הם הרחיקו ראות. היציאה של ישראל משטחי A עם אפשרות של מרדף חם – שמתנהל לתוך השטח הזה גם ברגעים אלה בג'נין – ותוך אחריות ביטחונית על שטחי B ו־C, הייתה נבונה. סגל רוצה אחריות ביטחונית ואזרחית גם על שטחי A. מישהו יכול להעלות בדעתו את המשמעות של כיבוש מחדש (סליחה, שחרור) של ערי הגדה? מישהו רואה בעיני רוחו טורי שריון וארטילריה ואלפי חיילים עולים על רמאללה וחברון, ג'נין וקלקיליה, שכם וטול־כרם ומייסדים שם מחדש שלטון ישראלי, צבאי ואזרחי?
שלא לדבר על רצועת עזה. מה ההיגיון לכבוש מחדש את הרצועה ולהקים בה התנחלויות? ישראל עזבה את הרצועה לפני 17 שנה. מאז אנחנו נמצאים בסבבי לחימה תכופים מול חמאס (השנה האחרונה הייתה השקטה ביותר, למרות הירי האחרון). לצערי לא השכלנו לנתק את עצמנו לגמרי מקן הצרעות הרצחני הזה ולהתייחס אל הישות החמאסית שקמה שם כמו אל לבנון או סוריה. אבל גם כך, אין שום אפשרות להשוות בין מספר ההרוגים שהיו לנו מאז הנסיגה מירי טילים ומרגמות, למספר הקורבנות שבהם היה עולה לנו המשך השליטה בתוך מוקד הטרור הענקי הזה. ואם כבר מדברים על אלמנט דתי, מה חשוב לנו יותר מפיקוח נפש?
ובכלל, מישהו מוכן לחשוב על המשמעות של שלטון ישראלי על אוכלוסייה של 2.5 מיליון פלסטינים בגדה ועוד שני מיליון בעזה, על כמות המשאבים הביטחוניים והכלכליים שמחייב כיבוש כזה על עם עוין? ישראל תצטרך לדאוג לחינוך, לבריאות, לחיסוני קורונה, לרווחה, לתשתיות ביוב, לביטחון שוטף גם של הפלסטינים, לשיטור בערים, בכפרים ובמחנות הפליטים. כל מהלך ריבוני על אוכלוסייה שאינה רוצה בך הוא מלחמה מסכנת חיים של ממש ברמה יומיומית בסמטאות של ג'נין, מחנה בלאטה והקסבה בחברון. אנחנו זוכרים את הסיוט הזה. היינו שם עד אוסלו וטוב שיצאנו משם.
חגי סגל מציין את הפיגוע הנורא בצומת יריחו ערב בחירות 1988, שבו נרצחו רחל וייס ושלושת ילדיה והחייל דוד דלרוזה ז"ל, שניסה להציל אותם. הפיגוע הזה הכריע את הבחירות וכפה סיבוב נוסף של ממשלת אחדות לאומית. רבין התחייב אז שלא לשבת עם רוצחי ילדים, והפר את הבטחתו כאשר מסר את שטחי יו"ש לערפאת, טוען סגל. צריך להבין את ההיגיון הפשוט: אנחנו לא בוחרים את האויבים שלנו. ערפאת, אבו־מאזן, אסמאעיל הנייה או יחיא סינוואר תופסים את השלטון על הפלסטינים ומונעים מאיתנו להיות שם, כך שהחשבון הביטחוני בטווח הכולל הוא לטובתנו, למרות גלי הפיגועים הגדולים שיצאו מהגדה והירי מעזה לאורך השנים.
אנחנו לא צריכים להיות במקומות האלה, בדיוק כמו שלא היינו צריכים להיות בלבנון במשך 18 שנה, במחיר נוראי של מאות הרוגים ומשפחות שכולות, עד שקיבלנו שכל ויצאנו משם בהבלחה לילית של מנהיג חכם אחד, אהוד ברק. אגב, הפיגוע ב־1988 ביריחו קרה שנה וחצי אחרי הסכם לונדון, שהוא לטעמי אחת ההחמצות הגדולות ביותר של ההיסטוריה הישראלית לדורותיה. המלך חוסיין הסכים אז לקבל לידיו את הגדה המערבית ואת האחריות לשליטה על הפלסטינים. ההבנות הפרוצדורליות הושגו בין המלך לשמעון פרס. עמדנו לצאת מעבדות השליטה לחירות המעשה, להסיר מעלינו את כבלי הכיבוש ולהניחם על צווארו של אחר. יצחק שמיר, אז ראש הממשלה, טרפד את הסכם לונדון. הבכייה היא לדורות.
"עם בוא האביב מצווה לספר ביציאת מצרים ומצווה גם לספר באסון היציאה מערי יו"ש", מסכם סגל את מאמרו. מצווה לספר דווקא על נס היציאה מיו"ש, מעזה, מלבנון ומכל מקום אחר שהנוכחות בו עלתה לנו בדם הבנים. חבל שאי אפשר לייחל בתקווה ליום שבו האוכלוסיות ייפרדו לגמרי, כפי שרצו הוגי התהליך באוסלו ומנהיגי השמאל האחרים. המציאות של הניתוק מתקיימת איכשהו רק מול עזה. ביו"ש האוכלוסיות מעורבבות בלי תקנה, ההפרדה המוחלטת כבר בלתי אפשרית, והעתיד הדו־לאומי המשותף יחרוץ לרעה את גורל המדינה היהודית.
