הסנאט של מדינת פלורידה בארה"ב הגיב למחאת הורים רבים על המתרחש בין כותלי בתי הספר הציבוריים, ותיקן את החוק במדינה בסעיף הבא: "בגילי הגן עד כיתה ג' לא תתקיים בכיתה הוראה מצד צוות בית הספר או צד שלישי על נטייה מינית או זהות מגדרית באופן שאינו מותאם לגיל או להתפתחות המתאימה של התלמידים, בהתאם לאמות המידה של המדינה". על החוק המתוקן חתם מושל פלורידה רון דה־סנטיס – רפובליקני פופולרי שעשוי להתמודד על הנשיאות – והפך לסדין אדום עבור השמאל.
כידוע, בקרבת אורלנדו שבפלורידה שוכן "עולמו של דיסני", שסיסמתו "המקום הקסום בתבל". מדובר בשטח של 101 קילומטרים רבועים, משופע בפארקי שעשועים ומלונות, שמבקרים בהם יותר מ־50 מיליון איש. זהו אתר התיירות האטרקטיבי בעולם.
דיסני איננה רק חברת סרטים תמימה. מדובר בחברת־ענק, המעסיקה הגדולה בפלורידה, שחולשת על נדל"ן עצום שמניב מיליארדי דולרים בשנה. לחברה גם הוצאות פוליטיות גדולות. דיסני מממנת קרוב ל־40 לוביסטים בפלורידה ותורמת למועמדים רפובליקנים ודמוקרטים. בזכות השקעתה זו זכה "המקום הקסום בתבל" להטבות חוקיות וכלכליות מפלורידה במשך שנים רבות, והוא מהווה מעין אוטונומיה חוקית.
אלא שדיסני, כמו כמה חברות־ענק אחרות, עברה בשנים האחרונות תהליך של הזדהות פוליטית עם האג'נדה הפרוגרסיבית. הדבר ניכר לא רק בתכנים שהיא מפיקה, אלא גם במדיניות ההפעלה של החברה. וכך, אף שבתחילה ניסה בתבונה מנכ"ל החברה בוב צ'פק להימנע מהתערבות בסוגיה החינוכית והפוליטית הטעונה, המחאה שהתעוררה בתוך החברה נגד התיקון לחוק אילצה אותו לשנות מדיניות.
בסוף החודש שעבר הקפיאה דיסני את תרומותיה הפוליטיות ופרסמה את הקריאה הבאה: "הצעת החוק של פלורידה, הידועה גם כ'אל תאמר גיי', לעולם לא הייתה צריכה לעבור ולעולם לא הייתה צריכה להיחתם כחוק. מטרתנו כחברה היא שהחוק הזה יתבטל על ידי המחוקק ויבוטל בבתי המשפט, ואנו נשארים מחויבים לתמיכה בארגונים הלאומיים והמקומיים שעוסקים בכך. אנו מסורים לעמידה למען הזכויות והביטחון של חברי +LGBTQ (להטב"ק) במשפחת דיסני, כמו גם של קהילת +LGBTQ בפלורידה ובארה"ב".
אף שבתחילה ניסה מנכ"ל דיסני בוב צ'פק להימנע מהתערבות בסוגיה הטעונה, המחאה שהתעוררה בתוך החברה אילצה אותו לשנות מדיניות
בפלורידה יש כיום סנאט ומושל רפובליקניים, וההתערבות של דיסני לא עברה בשקט. "אם דיסני רוצה מאבק, הם בחרו באדם הלא נכון", אמר דה־סנטיס. "לא ארשה לתאגיד נעור מקליפורניה לנהל את המדינה. בדיסני חושבים שהם שולטים בפלורידה". התגובה הרפובליקנית הייתה מהירה: ביטול ההטבות הייחודיות של החברה. מעתה ייאלץ המקום הקסום בתבל, כמו כל תאגיד אחר, לקבל אישורים לתכנון ובנייה, ולשלם מס בלי הטבות.
מראה מראה
כעת למלחמה פדגוגית נוספת. בתגובה, בין השאר, לאג'נדה החינוכית הפרוגרסיבית החדשה, שלפיה יש לחנך כבר מגיל ינקות לכך שאין מין ביולוגי ושצריך להכיר את כל הנטיות והזהויות המיניות הקיימות שאפשר, קם חשבון טוויטר אנונימי בשם "ליבס אוף טיקטוק". החשבון השמרני בעיקר מצייץ מחדש סרטונים וטקסטים היפר־פרוגרסיביים שעולים ברשתות החברתיות.
למשל, שני הסרטונים האחרונים שעלו בשעת כתיבת שורות אלו הם של אדם בעל זהות מינית עמומה כלשהי, שמסביר ששמרנים רוצים לתת מגדר לתינוק כדי שהוא ייראה אנושי יותר ולכן יהיה קשה יותר להפיל אותו, ושל מורה שעבר שינוי מין ומתגאה במצגת שהעביר לתלמידיו על כך שהוא טרנסג'נדר ו"לא־בינארי".
החשבון צבר פופולריות, אך המראָה שהציב מול השמאל, שפעיליו נראים שם לא פעם כפרודיה על הפרוגרסיביות, לא מצאה חן בעיניו. מה עושה השמאל כשהמראֶה המשתקף במראָה איננו נאה? ובכן, מנסה לשבור אותה.
את המשימה לקחה על עצמה טיילור לורנס, כתבת בוושינגטון פוסט – עיתון שנשלט בידי ג'ף בזוס, המולטי־מיליארדר מייסד אמזון. לורנס עשתה מה שקרוי בעגה הנוכחית "דוקסינג", שמשמעותו חשיפת זהותו של אדם שמעוניין, מסיבות מובנות למדי, להישאר אנונימי. דוקסינג שכזה מנוגד למקובל ולכללי רשתות חברתיות רבות, אבל את הוושינגטון פוסט זה לא הטריד.
הכתבה התפרסמה, וזהותה של חיה רייצ'יק, יהודייה אמריקנית אורתודוקסית, נחשפה ברבים. היא החלה לקבל שלל נאצות ואיומים, כולל בטוויטר (שסירבה למחוק חלק מהאיומים ברצח בטענה שהם "לא מפירים את מדיניות החברה"). מימין הותקף העיתון על כך שהכתבה הטרחנית לא מחדשת דבר למעט זהות מפעילת החשבון הלא מוכרת, כך שמדובר בסימון מטרה בלי ערך עיתונאי. לורנס מצידה, במקום להתנצל, החלה להתלונן על התגובות הכועסות שספגה מימין, כאילו מקורן איננו הדוקסינג שעשתה היא עצמה לרייצ'יק, כדי לסמן אותה כמטרה להמון הפרוגרסיבי.
לכתבה של הפוסט הייתה תוצאה כפולה. מצד אחד רייצ'יק נלחצה כהוגן והחלה למחוק ציוצים ישנים. מצד שני, מספר העוקבים של ליבס אוף טיקטוק עלה במהירות, והחשבון, שהוכר ככלי משמעותי במאבק התרבותי על חינוך ילדים ומאבקים אידאולוגיים אחרים, נהנה מפופולריות הולכת וגוברת.
ארה"ב מלמדת אותנו שיעור חשוב בעקרונות המלחמה התרבותית שהשמאל מכריז. השמאל יוזם; הוא דורש שינוי, ומיד. הוא גם מחויב ליישום מוחלט של האג'נדה שלו, ולכניעה המוחלטת של הצד השני. מי שמעז להתנגד מסומן כלא לגיטימי, מטרה לציד מכשפות פוליטי. המאבק נערך בלי כפפות ובלי התחשבות בנורמות מקצועיות ומוסריות. ואולי חשוב מכול, אלו אינם מאבקים ספונטניים שמגיעים "מלמטה למעלה"; להפך, השמאל מתוכנן, מאורגן, נתמך וממומן בידי טייקונים וחברות־ענק.
אסור לשכוח גם במי השמאל נלחם במקרה זה: בהורים תמימים, רובם ממעמד הביניים ומהמעמד הנמוך, שמבקשים שחינוך ילדיהם בבתי הספר הציבוריים לא יתנגש חזיתית בערכיהם ובאמונותיהם בעניין טובת הילד. ההורים הללו לא דורשים לכפות דבר, אלא למנוע כפייה אידאולוגית מפעוטות וילדים קטנים.
אבל מבחינת השמאל הילדים האלה בכלל שלו. הוא נלחם מלחמת חורמה כדי לחנך אותם לאמונותיו ולהקנות להם את ערכיו, ולהורים מבחינתו אין זכות בעניין. בדינמיקה הזו בולטת הא־סימטריה במטרות ובאמצעים, שפועלת בעליל לטובת השמאל. וכאן טמון הלקח המרכזי: אם הימין לא ימצא כלים לאזן את המאבק התרבותי הזה, הוא ימשיך להפסיד בו.
