"חופשי זה לגמרי לבד" שרה להקת הרוק הישראלית בנזין, באלבומה שיצא לפני כארבעים שנה. אני הייתי אז בן מעט פחות משנתיים, וכפי שאתם ודאי מבינים – לא כל כך התעניינתי במוזיקת רוק ישראלית עדכנית. 16 שנים חלפו ואני זכיתי להבין לרגע אחד קשה ומכאיב, אך גם מעצים ומשחרר, את כוחה המדהים של הבדידות, שמאפשרת לאדם סוג של לידה מחדש.
הימים ימי ראשית חודש אלול, ואני מגיע לישיבת ההסדר שתהיה בשנים שלאחר מכן ביתי השני, ובמידה רבה הראשון. הגעתי לישיבה לבד, ללא אף חבר מהישיבה התיכונית בה למדתי, ולמרות שהכרתי באופן שטחי כמה מחברי החדשים לשיעור הרגשתי לבד. מאוד לבד. רחוק חמש שעות נסיעה בתחבורה ציבורית מהבית, רחוק מכל אחד מחברי הנפש שלי עד אותו יום, ובסביבה ש-99 אחוז ממנה היו זרים לי כמעט לחלוטין, טעמתי לראשונה בחיי את טעם הבדידות. והוא היה בתחילה מר כלענה.
אך בתוך כל הבדידות הזו, שהציפה את ישותי, חשתי פתאום שחרור מדהים. רגע של אפשרות שכמעט איננה מצויה במסלול חייו של אדם, לברוא מחדש את מי שהוא. לעצב לעצמו תדמית מחודשת, כלפי פנים וכלפי חוץ. רגע שבו כל התבניות שהייתי שבוי בתוכן, כל ההרגלים הרעים וגם הטובים שסיגלתי לעצמי, ניתנים לבחינה מחדש. נקודת זמן שבה כבלי הדמיון וכבלי המציאות מוסרים מידי ואני חופשי לבנות לעצמי דרך חיים שאותה אבחר, בהתאם לתובנות שאליהן אגיע בימים ובשבועות שלאחר מכן.
זה לא היה תהליך קל. לא ביום אחד מצאתי מחדש את דרכי ולא בשבוע או בחודש עיצבתי מחדש את תדמיתי בעיני עצמי ובעיני הסובבים אותי. הרבה רגעים של עצב וקושי ליוו את התהליך. כדי למנות את מספר הפעמים שבהם הבטחתי לעצמי שהנה אחרי השבת החופשית הקרובה אני נוטש הכל וחוזר אל הישן והמוכר, אין די אצבעות גם בשתי הידיים ושתי הרגליים. אך בסופו של דבר זו הייתה אחת התקופות המחזקות ומעצימות ביותר בחיי.
חופשי זה לגמרי לבד, אבל לא פחות מכך לבד זה לגמרי חופשי. הבדידות מעניקה סוג מאוד ייחודי של חירות אם יודעים לנצל אותה כדבעי. מובן שגם בתהליך הזה בסופו של דבר לא הייתי לבד. מצאתי חברים חדשים ורכשתי לי ידידי נפש המלווים אותי עד היום. אך את לקח אותם רגעים של מעבר, רגעים של בדידות וחופש, אני לוקח אתי עד היום.
