פתאום הם ראש קטן
שבוע ימים במציאות הישראלית הם כמו נצח. ולכן הסערה שהתחוללה סביב סיקור הפיגוע בתל אביב, ביום חמישי שעבר, נראית היום כמו עניין פרה היסטורי. ובכל זאת, ראוי לעסוק בה מכיוון שהיא משקפת מציאות שתלך ותלווה אותנו גם באסונות עתידיים בכלל, ובפיגועים בפרט. זמינות האמצעים הטכנולוגיים מאפשרים כיום שידור חי מהרבה מאוד זירות, ובכללן גם זירות אסון. זה אומר לכאורה, כפי שכבר קרה עוד בפיגועים הגדולים של האינתיפאדה השנייה, שמראות קשים מנשוא יגיעו למסך הטלוויזיה הביתי, או לטלפון האישי, במהירות עצומה. במקרה של הפיגוע האחרון, פירוש הדבר גם כיסוי בשידור חי של החיפושים אחרי המחבל – כולל שידור תמונות החיילים המחפשים, ופוטנציאל של שידור קרב בשידור חי, בין המחבל לבין הכוחות הדולקים אחריו.
הזעם הראשוני התפרץ, כצפוי, כלפי כלי התקשורת עצמם, האחראים לשידור. אבל האמת היא שהאחריות אינה רק שלהם, ואולי אפילו לא בעיקר שלהם. כללי ההתנהלות בזירת פיגוע, ולא רק בהקשר התקשורתי, אמורים להיקבע על-ידי כוחות הבטחון: צה"ל בגיזרה צבאית, המשטרה בגיזרה אזרחית. בזירת הפיגוע בחמישי שעבר שרר כאוס מוחלט, לא רק בהקשר התקשורתי. כוחות המשטרה לא גידרו את זירת הפיגוע והחיפושים, וזה מה שגרם לכתבים לפעול מתוך אינרציה לפעילותם הרגילה: להביא את הסיפור לבתי המאזינים והצופים. אם המשטרה לא קבעה כללים ברורים בזירת הפיגוע, הרי שהכתבים והעורכים גם לא הפרו שום כללים כאלה.
ויחד עם זאת, יש גם אחריות לאנשי התקשורת. כתבים, ובעיקר עורכים, באמצעי תקשורת מסודרים, לא אמורים להתנהל כמו בלוגרים ברשתות. הם תובעים לעצמם פריבילגיות שאינן ניתנות לכל אזרח – כניסה למקסימום זירות; קבלת תשובות מגורמי המימסד, ועוד רבות וטובות. אם כך, ראוי גם שיקבלו על עצמם גם קצת אחריות. ומכיוון שעיקר הבעיה באירועים מהסוג הזה היא החשש של כל כלי תקשורת שההגבלות שהוא יגזור על עצמו יופרו בידי עמיתיו, ראוי אפוא לקבוע קוד אתי קולקטיבי של כלל כלי התקשורת הממוסדים, לגבי המותר והאסור בזירות פיגוע, או זירות אחרות של אסון המוני.
במיוחד מקוממת הטענה התקשורתית, ש'אנשי הצנזורה נוכחים בכל האולפנים, ואם היו תמונות בעייתיות, הם היו מופעלים'. אלא שבשידור חי אי אפשר לנטרל מראש כל תמונה בעייתית, והצנזורה יכולה להסיר אותה מן המסך, ולמעשה מן הזכרון האלקטרוני, רק בדיעבד. יתר על כן: כלי התקשורת נוהגים לבקר, בצדק, את הפוליטיקאים הטוענים שכל מעשיהם היו 'לפי הספר', ולא נפל שום פגם חוקי במעשיהם. הטענה הרווחת היא שמנהיגות נמדדת לא רק באמצעות המידה בחובות החוק, אלא גם בחובות האתיקה שלא הוסדרה בחוק. ראוי אפוא שכלי התקשורת יבחנו גם את עצמם במשקפיים שאינן רק משפטיות.
כל דכפין – יפרסם, כל דצריך – יפלג
השיח הציבורי שוב מתחמם ומתלהם. זה התחיל בראשית השבוע עם ציוץ שכתבה הפובליציסטית דליה סוטר, הידועה בכינוי שבחרה לעצמה 'גלי בן חורין'. הגברת הזו ענתה לשאלה בעייתית כשלעצמה שהציג ינון מגל לקוראי הטוויטר: איך זה שכל הפיגועים, וההתנכלויות ליהודים, מתרחשים רק בממשלות שמאל? עזבו שהשאלה עצמה שקרית ודמגוגית. כל מי שחי כאן בשנים האחרונות יודע היטב שהפיגועים בלטו גם בממשלות ימין, כמו זו של נתניהו, והפיגועים הנוראים של האינתיפאדה השנייה התרחשו בעיקר בימי ממשלת אריאל שרון, שבאותם ימים, בטרם ההתנתקות, בוודאי נחשב כאיש ימין מובהק. מה שמקומם עוד יותר הייתה התשובה של סוטר. המחבלים, היא אמרה, הם בסך הכל קבלני המשנה של השמאל. רוצה לומר: השמאל בכלל מזמין את הפיגועים כדי לפגוע ביהודים.
זו השמצה כל כך נוראה, עד שקשה להאמין שאפילו סוטר עצמה באמת מאמינה למלים שכתבה. יותר הגיוני לחשוב שהיא נכנעה ליצר ההתלהמות הפוגע בכל כך הרבה משתתפים בסצינת הרשתות.
במקרה של סוטר/בן חורין השאלות נוקבות במיוחד. רק ימים אחדים לפני הפיגוע, סערו אותן רשתות חברתיות לגבי עצם הלגיטימציה של אירוח טור של בן חורין במגזין הנוער הימני- החרד"לי 'עולם קטן'. מי שהעלה את השאלה היה לא אחר מאשר ידידיה לאו, בנו של הרב בני לאו. לאו האב הותקף לפני כמה שבועות על כך שאירח בכנס 929 את לוסי אהריש, משום שהיא ערביה הנשואה ליהודי, ויש בכל משום עידוד נישואי תערובת. והנה, מתברר שאותה סוטר נשואה גם כן לגוי בריטי, והדבר לא מפריע למגזין החרד"לי, היודע על כך זה מכבר, לארח אותה. מסתבר שעמדות ימין יכולות להכשיר כל שרץ.
לי אין בעיה לא עם השתתפות אהריש בכנס 929, ולא עם השתתפות סוטר במגזין 'עולם קטן'. אבל יש לי בעיה עמוקה עם צביעות, ועוד יותר ממנה עם שיח מתלהם ודורסני. והבעיה הזו מסכנת לא רק את הדמוקרטיה הישראלית, אלא את עצם מירקם החיים כאן. הסכנה הזו היא בעיקרה תולדה של תרבות הרשתות החברתיות, המאפשרות לכל דכפין לפרסם מה שליבו חפץ.
לפיכך, יש צורך דחוף בקביעת הגבלות חוקיות על דברי הסתה ובלע, והטלת האחריות לכך, כולל סנקציות, על בעלי הרשתות. אסור לקבל תירוצים תבוסתניים, בנוסח: היום אין אפשרות לשלוט במה שמתפרסם. זו נבואת שקר שעלולה לממש את עצמה. כי אם ההנחה הזו תתקבל, באמת לא יינקטו צעדים כנגד מפרסמי הבלע, ואז באמת אי אפשר יהיה לשלוט במתפרסם. לעומת זאת, כמה קנסות כבדים במיוחד כלפי מפרסמי דבר בלע, הן הכותבים עצמם, והן מי שפירסמו אתם, יכולה לבלום את הגל העכור.
אבל מה נלין על סוטר, כאשר דוגמה לדבריה היא יכולה לקבל מהשיח המתלהם בקרב חברי הכנסת עצמם. הנה, ח"כ בצלאל סמוטריץ' כועס, בצדק גמור מבחינתו, על נפתלי בנט ועל אנשי 'ימינה' שבגדו בהבטחתם לבוחרים, שלא יישבו עם התנועה האסלאמית. זו אכן הפרת הבטחת בחירות מרכזית, הראויה לביקורת נוקבת. אבל סמוטריץ' לא הסתפק בביקורת, אלא הוסיף שראוי שאנשי ימינה והתומכים במהלכה ירגישו שלא בנוח בכל זירה ציבורית, כולל בבתי הכנסת. זו אמירה שאי אפשר לקבל. אסור שהשיח יגיע לחרמות הדדיים, ובוודאי ראוי שבתי כנסת לא יהפכו לזירת עימותים וחרמות. כדאי לזכור שלפי מסורת חז"ל, חורבן בית המקדש קרה, בין היתר, בגלל מקרה של אדם שהוזמן בטעות למסיבה של שונאו, ושונאו לא ויתר עד שהביא לגירושו מן האירוע.
המאבק בתרבות ההתלהמות ובתרבות החרמות הוא מאבק עקרוני מרכזי. זה מאבק על עצם היכולת לקיים כאן שיח ציבורי מכבד על נושאים שבמחלוקת. מוכרחים לקיים אותו, ומוכרחים גם לנצח בו.
